זה היה יום נפלא.
השמש זרחה והשמיים היו בהירים כ"כ וחלקים.
היא רצה על הדשא אוחזת בעפיפון והוא עף מעלה.
היא רצה מהר ואחריה גל. היא אהבה אותו. לא ידעה מה באמת
מרגישים כשואהבים.
לפעמים דמיינה שהוא מנשק אותה אבל זה הפחיד אותה כי היא לא
ידעה איך מתנשקים ואם זה באמת כיף כמו בסרטים.
לפתע נעצרה ונפלה על הדשא שוכבת והחלה לצחוק.
העפיפון נחת.
גל נעצר ועמד לידה. לא ידע מה לעשות עם הצחוק שתקף אותה.
הוא צחק גם.
"שב" היא ציותה עליו.
והוא ישב.
השמש חיממה אותה. היא התגעגעה לשמש.
היא הפסיקה לצחוק.
"למה צחקת פתאום?"  הוא שאל
"סתם, התחשק לי" ענתה.
"לא בא לך לפעמים סתם לצחוק?" שאלה..
"לא.., אני בד"כ לא צוחק" ענה
"חבל!, זו הרגשה נהדרת לצחוק לפעמים"
הם שתקו.
זוג הלך לידם אוחז ידיים. הם נראו לה יפים, והיא חלמה על
התקופה שתהיי גדולה ותוכל להיות חופשיה.
כלבים התרוצצו בניהם והציפורים צייצו.
כמו באגדות. חשבה לעצמה...
לאחר שעה שישבו ושתקו החליטו לחזור הביתה.
כאשר נפרדה ממנו בסמטה התעצבה והחלה לבכות מעט.
היא הגיעה לביתה ונגבה את הדמעות בחולצתה.
הדלת היתה סגורה. היא התרגלה.
בכניסה לביתה היה מונח כסא קש. היא התיישבה עליו ונרדמה.
היא עצמה את ענייה וניסתה לחלום שוב על השמש ועל העפיפון  אבל
המחשבות ברחו לאמא ולביה"ס ששנאה.
לאחר זמן שנראה היה ארוך אימא הגיעה והתנצלה אלפיי פעמים על כך
ששכחה אותה שוב מחוץ לבית.
"זה בסדר" ענתה.
לאחר שאלה אותה שאלות, מה עשתה, איפה היתה ואם סיימה להכין
שיעורים.
היא ספרה לה הכל והלכה לצפות בטלויזיה.
אימא היתה כמו ילדה בעצמה ולפעמים זה היה נחמד אבל לפעמים כעסה
עליה, היא רצתה משפחה כמו שלכולם, היא רצתה אבא ואחים.
במקום זה  אלו היו היא ואמא שלה.
אימא לא  דברה איתה על מה שקרה באמת כשנולדה, אבל היא הבינה
לבד.
כשהיתה קטנה יותר דמיינה את אבא שלה כמו אביר שבקרוב יחזור
לבית ויעשה אותה מאושרת. אבל כשגדלה מעט הבינה שאין כזה דבר
אבירים ושאבא שלה הוא בוודאי לא אחד כזה. אימא שלה היתה נוהגת
לומר שהיא התבגרה מהר מידיי...
"את בת 10 ומתנהגת כמו בת 20" היתה אומרת ומגחכת..

"את באה לאכול?" קראה לה מהמטבח.
היא כבתה את הטלויזה והלכה למטבח.
היא הריחה את הריח של העוף ועברה בה בחילה. היא שנאה לאכול.
היא התיישבה ליד השולחן ואמא הניחה את הצלחות והסכו"ם.
גם אמה התיישבה.
הן הביטו זו בזו וחיכו אחת לשניה.
"שנאכל?" אמה שאלה אותה..
"כן..." גמגמה..
היא אחזה במזלג ובחנה את העוף. היא תקעה את המזלג בחתיכת עוף
וקרבה אותו לאט  לפיה. היא לעסה אותו ותחושת הגועל התפשטה בה.
היא נזכרה בציפורים שצייצו.
היא בלעה את העוף והיתה גאה בעצמה.
אמה הביטה בה בחוסר אונים. והיא הרגישה זאת. לכן חייכה "ט-עים"
שיקרה.
אמה חייכה בחזרה.
לאחר 5 חתיכות שאכלה וכמעט הקיאה אמרה שהיא שבעה וכפיצוי
התנדבה לנקות את השולחן. אימא הלכה לחדר.
היא הכניסה את הכלים מהר  למדיח ומייד רצה לשירותים והקיאה.

אמה קראה לה והיא נכנסה לחדרה, היא הביטה בה  שוכבת במיטה
ומתכסה בפוך.
"בואי אליי" היא חייכה.
היא נכנסה לתוך השמיכה וחיבקה את אימא ואמא חיבקה אותה חזק.
היא הרגישה טוב ולא רצה שהרגע הזה ייגמר.
הן נרדמו.

בבוקר הן קמו והיא ידעה שעליה ללכת למקום הנורא הזה שוב, לבית
הספר. והחלה לבכות.
אמה הביטה בה ואמרה לה שהיא מוכרחה.
היא התלבשה שתתה שוקו ופתחה את הדלת.
"שכחת משהו, לא?" שמעה
היא הסתובבה והתקרבה אליה.
"יום טוב, אימא" אמרה ונשקה לה על לחייה.
"יום נפלא מתוקונת" חייכה.
יום נפלא..., חשבה... וגיחכה.
היא נכנסה לבית הספר ונאלצה להתמודד שוב עם המבטים של הילדים
.
היא חיפשה את גל.
הוא ישב בכסא בכיתה  וכשראה אותה חייך. זה ניחם אותה.
היא חייכה לעברו.
לאחר יום הלימודים המפרך רצה הביתה מהר, כי רצתה להיות הרחק
מהמקום ששנאה כ"כ, הרחק במהירות האפשרית.
היא פתחה את הדלת, נכנסה פנימה, טרקה אותה, זרקה בחוזקה את
התיק ורצה לכיוון הספה והדליקה את הטלוויזיה.



לאחר שנחה החלה להכין שיעורים, היא ידעה שאם לא תכין יעשו לה
בעיות בביה"ס ואמא תהיי עצובה.
היא סיימה.
ואמא פתחה את הדלת.
"אימא!" קראה בשמחה.
"מתוקונת"
"התגעגעתי כ"כ!!" היתה אמה אומרת לה ומחבקת אותה..
"כ"כ ציפיתי לראות אותך.." אמרה שוב..
"גם אני אימא.."

"הכנת שיעורים?" שאלה.
"כן" ענתה במהירות
"אכלת?"
"כן" שיקרה
"מה אכלת?" שאלה בספק
"אורז" שיקרה שוב
"בטוח..?" המשיכה לשאול בספק..
"כן" המשיכה לשקר ושנאה את עצמה יותר ויותר.

אימא זרקה את התיק ורצה לטלויזה. "את באה?" שאלה אותה.
היא אמרה שלא והלכה לחדרה.
היא נכנסה ופתחה את הארגז.
זה היה ארגז שרק היא היתה יכולה לפתוח , היא קשטה אותו יפה עם
מדבקות וציורים שלה ועליו כתבה: "הסודות של שירה".
היא הוציאה מתוכו את התמונה שלה ושל אימא כשהיתה תינוקת
והחזיקה אותה חזק, אח"כ הוציאה את התמונה של אבא  שלה., התמונה
היתה מטושטשת וטיפה קרועה.
היא הרהרה מעט.
היו לה כ"כ הרבה שאלות ולא היה אף אחד שיענה לה.
צלצול טלפון נשמע ומייד הכניסה את התמונות לארגז והרימה.
"הלו" שאלה בטון בוגר
"רוצה לבוא לפארק?" הוא שאל
"עוד 5 דק' אני שם" ענתה
הם ניתקו
והיא יצאה.

היא חיכתה לו בין העצים, עצי ברוש.
היא ישבה שם והוא הגיע ורץ אליה.
"הבאתי כדור" הוא חייך.
"שב קודם, אח"כ" ענתה
והוא ישב.
הם שתקו.
"איך זה להתנשק?" שאלה לפתע...
"מאיפה אני יודע" ענה בתוקף.
"אל תהיה תינוק גל!, זה אמור להיות נחמד ורומנטי"
הוא שתק.
הם הביטו למרחק והביטו בשמש שוקעת ובצבעים הקסומים שהשרתה.
השקיעה תמיד השפיעה עליה בצורה כל שהיא.
"שקיעה זה רומנטי" היא אמרה לו
"כן, ככה אחותי אומרת תמיד"
"תנשק אותי גל, אני רוצה לדעת איך זה"
"אני לא מנשק אותך!" אמר בתוקף
"תפסיק להיות תינוק"
"אם אני אמות היום אני רוצה לפחות לחוות נשיקה"
"את לא תמותי היום!"
"תנשק אותי ואני אתן לך 5 שקל."
הוא הביט בה והיא בו.
הרוח הקרירה נשבה והעיפה את שערה מעט, הציפורים צייצו והם
שתקו.
הוא התקרב אליה והיא נבהלה, לא היתה בטוחה אם היא רוצה שיעשה
זאת אבל כבר לא היתה דרך חזרה. היא הרגישה את השפתיים שלו
בשפתיה ועצמה את עניה כמו השחקניות.
ופתאום הוא התרחק.
הם שתקו והביטו מטה, על הדשא"
"הנה, כך 5 שקל" הושיטה לו.
"לא צריך" אמר..
הם שתקו שוב.
"עכשיו אנחנו גדולים" אמרה
"כן?" שאל בתמיהה
"בטח"
"כי התנשקנו" אמרה בביטחון למרות שידעה שזה קשקוש.
"אז אני עכשיו כבר לא תינוק?" שאל
"אתה לא" ענתה.
"רוצה לשחק?" שאל כדי להפיג את המבוכה
"כבר חושך, נראה לי שמחר כבר" ענתה
"טוב"
הם הלכו הביתה שוב, ונפרדו בסמטה.
היא נכנסה הביתה הריחה את הריח שאמא הכינה במטבח.
"הגעתי" צעקה לה
"יופי, תתקלחי ותבואי, האוכל מוכן עוד מעט.." צעקה לה בחזרה.
היא התפשטה . היא שנאה את הגוף שלה ולא הבינה את התהליכים
המוזרים שהתפתחו בו.
היא ידעה מהדיבורים של הבנות בכיתתה שהיא תקבל מתישהו מחזור
שזה מן דם
ונבהלה מעצם המחשבה על כך.
היא שטפה את גופה והרגישה טוב יותר כשניקתה את עצמה.

היא ניסתה לאכול שוב אך לא היתה מסוגלת.
"אכלתי בפארק" אמרה
היא הביטה בה.
"תאכלי עוד קצת" היא הפצירה בה.
היא הכניסה כמה ביסים וסיימה.
אח"כ סידרה עם אימא את השולחן וניקתה אותו.

הם הלכו יחד לסלון ואמא הדליקה את התנור, הן התכרבלו בתוך
השמיכה והתחבקו.
אימא קלעה לה צמה. היא אהבה את זה.
"בואי נלך לים?" אמרה לפתע אמה
"אבל מאוחר" ענתה
"אז מה!!!" יאאלה, תתלבשי!
"אבל אימא...,תתקררי.."
"פתאום נהיית אימא שלי?" היא צחקה...
הן הגיעו לים ורצו בחול...., היא נהנתה, הרגישה נפלא.
הן נכנסו למיים.
"אף פעם לא היתי בים בחושך"
אמה חייכה והתיזה עליה מיים, והיא החזירה לה.
היא פחדה מהרגע שישובו הביתה.
הן חזרו לחוף ושכבו על החול מחובקות.
"אני יודעת שאת מתגעגעת לאבא" אמרה לפתע.
"הוא יחזור, בקרוב, אני בטוחה"
"איך את יודעת?" שאלה
"אני יודעת"
הן הביטו על הכוכבים.
"אווו, אימא, אני כ"כ אוהבת אותך, לא איכפת לי מאבא."
ולרגע הרגישה שהיא לא משקרת, שבאמת לא איכפת לה שאין לה אבא ,
ושיש לה רק את אימא, ובנתיים היא יכולה לחלום עליו כל מיני
חלומות והרי היא לא יכולה להתאכזב.
אולי מתישהו הם יתגשמו.
יש לה את אימא ואת גל, את הכוכבים, את השקיעה
ואת הנשיקה הראשונה.
ופתאום חייכה.
חיוך אמיתי
והרגישה מאושרת, מאושרת כמו שהרבה זמן לא הייתה.
הן שכבו,התחבקו ונרדמו כשהכוכבים שומרים עליהן מלמעלה.
שתי ילדות: אחת קטנה ואחת גדולה.