אומרים שלאהבה הראשונה תמיד נשאר מקום בלב, כמה שזה נכון, כמה
כואב זה יכול להיות לפעמים... במבט אחד הכל עולה וחוזר, האהבה,
האכזבה, הפגיעה, הכאב, הנקמה... כל הזכרונות שבמשך הזמן שהוא
לא היה פה ניסיתי להשכיח ולדחוק לפינה הכי חשוכה בראש, שבו
ועלו ברגע שנכנסתי למועדון וראיתי חייל גבוה ושזוף עם עיני
אגוז שפשוט לא משאירות בך שום מקום למחשבה... רק התחושה
והזכרונות...
ברגע אחד עלו לי תמונות של אותו הלילה בכנרת. הייתי בת 12 הוא
בן 15,רדפתי אחריו שנה והוא כל הזמן הזה שיחק את עצמו כאילו
הוא לא שם לב, נסענו ליומיים לכנרת אני הוא וכל ה"חברה" יצאנו
לטייל דיברנו ודיברנו ודיברנו ואז הוא הושיב אותי חיבק אותי
ובעדינות בעדינות נישק אותי ואני כמו מטומטמת חשבתי לעצמי"אה
זהו?זה כל הסיפור?" כמובן אז לא ידעתי עוד ערכה של נשיקה
מהי... אחרי שבוע נפרדנו ואני רק השתדלתי שלא לבכות לידו.
בפורים היתה מסיבה, יצאתי למרפסת וראיתי אותו עם מישהי, אז
בפעם הראשונה אנשים ראו אותי בוכה, כמובן שדאגתי שכל זה הוא גם
לא ידע כמו על כל שאר הדמעות שלי... הדבר היחיד שהיה לי בראש
זה לפגוע בו בחזרה, לגרום לו להצטער על זה שהוא עזב אותי, רק
לא מזמן קלטתי שהוא לא אשם בכלום. הוא כל כך כעס עלי על
ההתנהגות הזאת אבל ברגע שהייתי עצובה או שמשהו רע היה קורה לי
והייתי מבקשת עזרה הוא לא יכל להמשיך לכעוס, אבל אז כמובן באה
איזה חברה חדשה והייתי חוזרת "לנקום" כמו קודם.
שנתיים אחרי הנשיקה הוא עזב לנהריה ואני נשארתי עם פצע עמוק
בלב שמנסה להגליד...
לא ראיתי אותו שנה בערך וחשבתי שיותר לא יכאב, אבל טעיתי...
ברגע שראיתי אותו הדבר האחרון שיכלתי להיות זה אדישה כלפיואפ
תאמת לא ידעתי בכלל איך להתנהג כלפיו אז פשוט לא התייחסתי,או
לפחות ניסיתי... כמה ימים אחרי שראיתי אותו נסענו עוד פעם כל
ה"חברה" לטיול, היה לו איזה סכסוך עם מישהו והוא היה נורא
עצבני וזה כמובן השפיע על כולנו אז ניגשתי להרגיע אותו ומכיוון
שהוא הרבה יותר גבוה ממנו והיינו במעבר די קטן הייתי צריכה
להרים עיניים, והפנים שלנו היו כל כך קרובות ואז הוא פשוט נגע
לי ביד ואמר שאני לא אדאג, ונתן את החיוך הזה שרק הוא יכול
לתת... הפרפרים מגיל 12 חזרו...
אחרי שנפגעתי ממנו ידיד שלי הכריח אותי להשבע שביני לבינו לא
יהיה כלום כי הוא ידע שאני אפגע עוד פעם ובגלל זה הוא גם כעס
עלי, כי הוא ראה את המבט בעיניים.
אני יודעת ששום דבר לא יהיה אותו דבר, כי אני כבר לא אותה
ילדה שמחה בת 12 אני השתניתי ואני לא יודעת אם זה לטובה ואני
לא יודעת אם הוא יאהב את הבן אדם שנהפכתי אליו...
באוטובוס, בדרך חזרה הוא נרדם, כשעברתי מולו בטעות וראיתי אותו
ישן הוא נראה לי כמו מלאך באחת השעות הכי טהורות שלו, כמה
רציתי בואתו רגע להיות קרובה אליו, כמה רציתי לחבק אותו...
ואני כמובן בן אדם שלא מפספס הזדמנויות, ברגע שראיתי שהתיק
שתומך בראש שלו זה לא הדבר הכי נח מיהרתי להחליף אותו ברגל
שלי. הייתי קרובה אליו, הסתכלתי עליו וליטפתי לו בעדינות את
הראש ואת הפנים... אני כל כך פחדתי שהוא יתעורר ויכעס עליי
שאני מפריעה לו לישון או משהו
אבל כשהוא התעורר הוא רק חייך אליי ולא ידע ממש מה להגיד...
כנראה באמת לא יצא בינינו כלום, אבל מי יודע, כנראה אני רק
רוצה לסיים את הסיפור שלפי דעתי נמשך יותר מידי זמן..
בכל מקרה הוא היה הנשיקה הראשונה האהבה הראשונה האכזבה הראשונה
ואני יודעת שתמיד ישאר לי מקום מיוחד בלב בשביל אותו הבן אדם
שעיצב לי הכי הרבה את החיים....