בהיתי באדמה.
במוחי עברו תמונות מאותו לילה. אותו לילה נוראי.
אימא התמוטטה, מעולם לא ראיתי את עניה אדומות כ"כ, כאילו אש
עומדת לפרוץ מהן.
הן נראו קטנות, מעולם לא ראיתי אותה בוכה כ"כ ונאנחת.
בסוף היא התעלפה. הרופאים אמרו שהיא תהיה בסדר.
ישנו. השעה היתה 2 לפנות בוקר.
דפיקות בדלת. נשארתי במיטה, לא רציתי לפתוח, ידעתי שמשהו רע
עומד לקרות, לא רציתי לדעת.
נשארתי שוכבת במיטה וליבי פעם בחוזקה.
לאחר רבע שעה, שמעתי את קולה של אימא. היא צרחה. התרוממתי.
בכיתי. עדיין לא ידעתי מה קרה. לא ידעתי איך ישתנו חיי.
פסעתי באיטיות לכיוון הסלון, לאט וחוששת, מקווה שזה לא נורא
כמו שאני חושבת.
היא ישבה בספה והביטה בי, לידה שוטר ושוטרת. הם בהו בי.
אימא נגבה את פניה מהדמעות שזלגו.
היא הביטה בי ולפני  שהספקתי לשבת היא אמרה: "הוא מת."

עכשיו בהיתי באדמה ובלי לשים לב דנה רצה אליי וחיבקה אותי חזק.
לרגע היה נדמה שאנחנו קרובות. חיבקתי אותה גם.
"זה נורא, אני לא מאמינה שעברה שנה... זה נראה כאילו אתמול
בשרו לי את זה".
היא בכתה.
לאט לאט כולם הגיעו, מחבקים, מנחמים. חלקם עצובים באמת, חלקם
מזייפים.
הבטתי באמא. היא עמדה קרוב אליו, יותר נכון, קרוב  לקבר.
הרב דיבר ואמא בכתה שוב, בשקט. היא לא אהבה לעשות סצנות, אבל
לפעמים לא עמדה בזה.
הבטתי באמא, בפניה שתמיד גרמו לי לחוש עצבות עוטפת ולא מרפה,
הבטתי בה, בכאב שלה, והרגשתי את הכאב.
עצמתי חזק את עניי, חזק חזק, ובמוחי הבטתי במבטה, בדמעותיה,
ולא הצלחתי לבכות.
לפעמים היא היתה אומרת: "את יכולה לבכות, אל תסתירי את
רגשותייך..." הלוואי שהיתי מסוגלת.
הוצאתי מהכיס את התמונה שלו, הוא לא חייך בה, נראה היה שהוא
עצוב, ולמרות זאת לא הצלחתי להוזיל דמעה.
ההפרש בנינו היה 5 שנים, הינו רבים הרבה, אנשים היו נוהגים
לומר "ככה זה אחים", אבל ידעתי שזה יותר מזה.
הרב סיים לדבר.
תום היה אתאיסט. גם בחגים ניסה להימנע  מלשבת איתנו יחד סביב
השולחן, אך מפני שאמא הפצירה בו השתכנע כי לא רצה לאכזב אותה.
פעם שאל את אימא שאם היה מת עכשיו מה היתה זוכרת ממנו, אימא
נבהלה ובקשה שיפסיק.
אימא אהבה את תום, יותר ממני. תמיד ידעתי את זה.
התרגלתי.

מאז שתום מת מהתאונה אימא התמוטטה.
מבחוץ היה נדמה שהכל בסדר. היא הלכה לעבודה, עבדה בבית, נפגשה
עם חברים, הלכה לאירועים, אבל בבית, כשהיתה לבד, היתה שוכבת על
הספה, מתבוננת בתמונות ובוכה.
היו לילות שהיתה ישנה בחדרו, היו ימים שנסגרה בחדרו ולא יצאה,
ואני ידעתי שהיא בוכה שם.
לא יכלתי לדבר איתה, לא היתי מסוגלת.
זה היה היא עם הרגשות שלה ואני עם שלי ולא שיתפנו אף אחת אלו
עם אלו.

עכשיו נסעו הביתה.
אימא ישבה במכונית ובהתה בחלון, עיניה היו רטובות, דנה נהגה
ואני ישבתי מאחור מביטה בהן.
תום יצא עם דנה חצי שנה ולא ידעתי מה טיב יחסיהם, לא שאלתי את
תום אז ולא היתי מסוגלת לשאול את דנה.
הגענו הביתה וכולם נכנסו, הגשנו קצת אוכל ושתייה, התיישבתי ליד
אימא וניסיתי לבכות שוב. הבטתי בה ולא הצלחתי.
לא הבנתי מדוע, הוא אחי והוא מת, היתי אומרת לעצמי.
האנשים שהיו  בבית הקלו עליי, ופחדתי מהרגע שיעזבו. ידעתי
שברגע שהם ילכו אימא שוב תתכנס בתוך עצמה, אני אביט בה שוב
בוכה ולא אוכל לעשות דבר שיקל עליה.
וזה אכן קרה, כולם עזבו. דנה חיבקה את אימא חיבוק ארוך ולאחר
נפרדה ממני .
"תהיי חזקה" אמרו לה כולם ורק לי אמרו "להתראות".
אימא התיישבה על הספה ונאנחה.
עמדתי והבטתי בה.
פיניתי את הצלחות והכוסות שהיו מונחות על שולחן למדיח. כשהיתי
במטבח הייתי מוגנת, לא הייתי נאלצת להביט בפניה ולהתמוטט
מבפנים.  שמעתי את אנחותיה והבטתי ביגונה.
"תפסיקי לבכות, תפסיקי כבר!!", אמרתי בלב. לא היתי מסוגלת
לצפות בזה יום אחר יום, שוב ושוב, "תפסיקי!!!" צעקתי מבפנים.
אבל היא לא הפסיקה.
פסעתי בקצות אצבעותיי לחדר, בדרכי במסדרון הבטתי בדלת חדרו.
היא היתה סגורה.
עמדתי שם דק' ספורות מתלבטת אם להיכנס או לא. מאז שמת לא
נכנסתי לשם, לא היתי מסוגלת להביט ברהיטים, בחפצים שהיו שם.
פתחתי מעט את הדלת וסגרתי מייד. לא, עזבי, לכי לחדר. דחקתי
בי.
שמעתי את בכיה של אימא.
פתחתי שוב את הדלת, עכשיו היא היתה פתוחה לגמריי, אבל לא ראיתי
דבר, היה חשוך.
פסעתי פנימה, פסעתי לאט, מפוחדת ממה שמצפה לי. הדלקתי את
האור.
היתי המומה כי במשך שנה לא ראיתי את כל אלו.
את המיטה שלו, את הפוסטרים שתלויים בקיר, את התמונות, את
הבגדים שלו שהיו מפוזרים בדיוק איך שהיו ביום שמת על הכסא.
אימא לא שינתה דבר.
באיטיות הרמתי את החולצה המשובצת מהכסא והרחתי אותה. הריח שלו
נשאר עליה.
חיבקתי אותה חזק והתישבתי על המיטה.
הרהרתי אם הרגיש משהו לפני שמת ומה חשב דק' ספרות לפני שלבו
פסק לפעום.
לא האמנתי בעולם הבא וגם לא בגלגול נשמות.
במובנים מסוימים אני והוא הינו מאוד דומים אבל גם שונים מאוד.
"את כאן?" שמעתי לפתע את אימא מופתעת.
היא עמדה בכניסה לחדר מנגבת את דמעותיה בטישו.
"כן..." לחשתי.
"לא היית כאן..מאז...." גמגמה.
"כן.." לא הבטתי בה. קיותי שלא תשב לידי. רציתי להיות לבד.
היא התיישבה לידי והביטה בחולצה שאחזתי. הבטתי מטה מנסה לא
לראות את פניה.
שתקנו.
הבטתי בחלון ושמעתי ילדים משחקים תופסת, הם רצו  וצחקו. כשתום
מת לא הבנתי איך כולם ממשכים את שגרת חייהם. איך הם מסוגלים?!
חשבתי לעצמי.
רציתי לשחק איתם. שנים שלא שיחקתי תופסת.
אימא מחתה את דמעותיה בשרוול כמו ילדה קטנה וזה הצחיק אותי.
חייכתי חצי חיוך ומייד הפסקתי.
עמדתי. כ"כ רציתי לברוח משם. לא אהבתי לראות אותה בוכה ולא
אהבתי להיות בחדר הזה.
כאשר עמדתי ראיתי מזווית עיני כדור. הוא הזכיר לי משהו.
הסתובבתי והבטתי בו.
אימא הביטה בי.
התקרבתי אליו ואחזתי בכדור.
נשמתי עמוק. הכדור... חשבתי בלב.
לפתע, הרגשתי געגוע, כמו שהרבה זמן לא התגעגעתי לתום. התגעגעתי
לילדות שלנו ולמשחקים.
התגעגעתי לריבים ולכדור שהשלים בנינו.
פתאום הבנתי שתום לא ישוב, ושהמשחקים הסתיימו ואמא תמשיך לבכות
עוד הרבה מאוד זמן אם לא לנצח ופתאום הרגשתי דמעה זולגת על
לחיי ואחריה עוד. הרגשתי חנק.
הכדור נפל מידיי והרגשתי מועקה גדולה. תום לא יישוב לעולם-
חשבתי לעצמי.
אימא התקרבה אליי. "את בוכה.." היא חייכה לפתע וחיבקה אותי.
"תום מת" אמרתי.