הוא כל כך יפה, שלפעמים, אתה פשוט חייב לבהות בו.
אז זה מה שהייתי עושה. כל הפסקה היינו יוצאים מהכיתה ומתיישבים
על ספסל או פרגולה או טריבונה, או כל מקום שממנו הייתי יכולה
לראות אותו והייתי מסתכלת. הוא כל כך יפה. יש לו תלתלים שחורים
ארוכים כאלה ועיניים ירוקות והוא תמיד נראה כל כך שליו, אפילו
כשהוא הולך מכות עם חברים שלו, הוא עושה את זה בקלילות כזאת
ובחיוך. והחיוך שלו, תמים כזה ואמיתי. הוא כל כך יפה.
הוא שנה מעליי, אבל לא ראיתי אותו שנה שעברה, רק השנה, במקרה.
ואיזה מזל.
לפעמים הייתי קולטת אותו גם מסתכל עליי ומבטינו היו נפגשים.
ואז הייתי מסיטה את מבטי. עד שפעם אחת, מבטינו נפגשו ובמקום
להסיט את מבטי, עשיתי לו פרצוף. עיקמתי את אפי והוצאתי לו לשון
וסובבתי את ראשי בחיוך והשתלבתי בשיחה שהתקיימה לידי. פעם הבאה
שמבטנו הצטלבו, הוא עשה לי פרצוף וצחקתי. הוא יפה גם כשהוא
מעוות את פרצופו. הוא חייך. שוב השפלתי את מבטי.
ככה המשכנו במשך כמה זמן, מבטינו נפגשים, אחד מאיתנו עושה לשני
פרצוף, שנינו מחייכים ומסיטים את מבטינו שוב.
הוא כל כך יפה. וגם מצחיק. מושלם.

יום אחד, הייתי צריכה ללכת לעיר אחרי בית ספר. עמדתי לבדי
ברמזור מחכה שיתחלף לירוק, מסתכלת על המכוניות החולפות על פניי
וכשהסתובבתי, סתם, בלי סיבה, ראיתי אותו עומד לידי והוא עשה לי
פרצוף וצחקתי. הפעם, אף אחד מאיתנו לא השפיל מבטו.
-"אף פעם לא שמעתי אותך צוחקת."
-"אתה תמיד רחוק."
-"יש לך צחוק יפה."
-"תודה." חייכתי. רציתי להגיד לו שגם לו יש חיוך יפה. ושיער
יפה. ועיניים יפות ושהוא בכלל, כל כך יפה. אבל אז הרמזור
התחלף.
-"בואי, עוברים."
כשהגענו למדרכה, הוא פנה לצד אחד ואני לצד שני.
-"אז אני מניח שאני אראה אותך מחר בבית ספר?"
-"כנראה." חייכתי. ניסיתי להיראות אדישה כזאת, אבל בפנים
הרגשתי כל כך הרבה פרפרים מסתובבים ורוקדים ועפים שפחדתי שאם
אני אפתח את הפה יותר מדי הם עלולים לעוף החוצה. הוא רוצה
לראות אותי! אמנם בבי"ס, אבל זה לראות ואותי. אושר!
-"קוראים לי אורי, אגב." אמר והושיט לי את היד.
-"נועה." עם החיוך עדיין על הפרצוף שלי, הושטתי לו את היד
ולחצנו ידיים, בעדינות שכזאת.


הוא כל כך יפה. גם כשהוא בוכה. אז חיבקתי אותו. "אני מצטערת.
זה לא הולך. זה לא אתה, זה אני."
וזה לא שהוא לא היה מקסים או מצחיק או יפה, הוא באמת היה כל
אלו. אבל בדמיוני הוא היה כל אלה והרבה יותר. ובדמיוני, עפו
בינינו ניצוצות, כל הזמן ויכלנו לדבר על הכל, תמיד והנשיקות
שלנו עדינות כאלה ומלאות אהבה וכל מי שהיה רואה אותנו ברחוב
היה יודע שהוא אוהב אותי הכי בעולם, ואני אותו. ובאמת, כשהיינו
הולכים ברחוב, אנשים היו מחייכים אלינו והיינו "הזוג" של בית
ספר והיינו מדברים המון ומתנשקים המון ונהניתי מכל שנייה.
אז למה לא יכולתי להיות איתו? למה הרגשתי שזה לא מתאים כשזה
היה הכי מתאים בעולם וכל מה שרציתי?



הוא כל כך יפה. גם כשהוא עם מישהי אחרת.