"קום כבר מפגר, צריך ללכת לבית הקברות" היא אמרה לי.
ממש לא היה לי כוח לזה, לכל האנשים המעצבנים שיהיו שם.
בסך הכל הם אנשים מעצבנים ורעים, רק שמאוד קשה לראות את זה.
הדודה שלי, חושבת שהיא איזו אישה הומנית טובת לב, רק חבל שהיא
לא השמיעה קול, איזה שלוש שנים לאבא שלי, ובהלוויה שפכה על
הקבר הטרי בקבוק וודקה, כאילו היא עושה לו איזה טובה גדולה,
ולי ולאחיותי היא כנראה שכחה איזה יומולדת או חמישה. בכל מקרה,
עניתי לה שאני קם ואני אהיה מוכן תוך חמש דקות, יצאתי לעשן
סיגריה של בוקר ולצחצח שיניים.
אחותי הקטנה,בת 11, כבר הייתה ליד הדלת וציפתה שנהיה מוכנים
לפניה,
אבל כרגיל, אין סיכוי שבעולם שהכל ילך לפי המתוכנן,
ואיחרנו...
חיכו לנו שם הדודה הנפלאה, הדוד החמוד, אחי בן 34, והחברה הכי
טובה של אבא שלי כשהם היו ילדים, וכבר אז המבטים התחילו, כאילו
שאנחנו איזה יצורים כאלה שהם לא ראו בחיים...
כרגיל, התחילו ההתחנפויות ומשחקי המוחות של מי יבוא קודם להגיד
שלום כמו ילד טוב, אחי בא אליי מאחור וניסה לחבק אותי, הדודה
באה מלפנים וחשבה שהכל ילך טוב והיא תקבל את הסיפוק בלהשפיל
אותי, והסבתא לא התקרבה, היא כבר למדה משנה שעברה.
"שלום לך חמוד", הסתובבתי וראיתי את אשתו הראשונה של אבא,
רותי,
האמא של אחי הגדול עופר,היא נראה לי הכי סבבה במשפחה הנפלאה
הזאת. הרבי בא והתחיל למלמל כל מיני מילים בארמית,ואז בא
הקדיש...
מיד אחר כך כולם התפזרו כל אחד למקום אחר ודודה ורדה שמה את
השיר "כמו צמח בר" באוטו שלה, הלכתי לצד וראיתי את אחותי מדברת
עם עופר, הלכתי משם מהר והדלקתי סיגריה, הסבתא באה וחילקה מאה
שקל לכל אחד ולא קיבלה ממני נשיקה, היא הכי דרעק במשפחה
שלנו...
נסענו הביתה עם אחי עופר ושתקנו כל הדרך.
"אני מחכה כבר לשנה הבאה" אחותי אמרה, "לראות איך כל החארות
האלה ינסו שוב להיות טובים, בלי לראות כמה שהם חארות".
ושוב שתקנו כולם...