איני יכול להיות משורר
(לא שהייתי פעם כזה)
לא נדרש הייתי לעניין
אלא שעייפתי כבר ממשא הזיכרון,
מנטל השכחה
אני עומד אצל עץ תות מזדקן
מכריז את אהבתי
הלעולם צרוב יהיה הבוז
באותו הלב
שטרם ידע להתכווץ כנגד האהבה
איני ראוי להיות משורר
(לא שעכשיו אני כזה)
אין זאת
אלא שמאסתי ברמיית המילים,
בסיאוב הגייתן
אני אוגר, בקפדנות,
רסיסי הברות שפצעו את עור התוף
הפכתי כבר חרש מפני חמלה
או רוך
נמנעתי משפת הסימנים או גוף
איני רוצה להיות משורר
(לא שאהיה פעם כזה)
לא אמרתי זאת
אלא שמוגבלת היא יכולתי לחדול
להתבונן, לבודד, לנצור.
בחושיי הנותרים פילסתי את דרכי
כשאהבה גדולה השתוללה בחוץ
ראי, העץ מרכין נופו
כמו אז,
שבראנו עצמנו מחדש
קוללתי אהובתי
בנורא מכל
שנגזר עלי לנוע,
מפני אותו רגע, אותה מילה
או שמא שתיקתך
|
