שנתה של רינה הופרעה על ידי חלום נורא. היא לא זכרה בדיוק מה
היה בחלום, אבל היא זכרה את הנימה שלו, וזו היתה נימה רעה. היא
הכריחה את גבה להתקמר כלפי מעלה והתיישבתי על קצה המיטה,
זרועותיה חופנות את פניה שהזיעו קלות. היא קמה והכינה קפה. לא
היה טעם לחזור לישון, כבר היה כמעט בוקר. השמש האירה את השדות
השדופים באור דלוח וריק, סימנה על הקיר ממול את סימני השלבים
של החלון ופתחה עוד יום.
רינה קמה וארזה חפציה לקראת היום, שהלך והסתמן כעוד יום קשה
ומתיש. משהו בעבר הזכיר לה ימים מסוג זה. היא ידעה מה הולך
לקרות היום, היא חשה זאת בפנים.
עוד יום של אבל ניכר בפני האנשים ברחוב. השמים הקודרים ופרצופי
האנשים רק המחישו לרינה כמה יום זה מתדרדר והולך. נשים וגברים
עייפים מעול החיים חלפו על פניה של דינה בדרכה לעבודה. הרוח
נשבה בפניה והעיפה שערה לאחור, כאילו ביקשה שלא תוסיף ללכת ולו
צעד אחד קטן.
השמים נראו אף יותר קודרים מתוך המשרד הקטן של רינה. רינה
החליטה שהיום היא תצלול ישר אל תוך העבודה בלי לבזבז זמן. היא
כבר היתה רגילה לימים מסוג זה, והפתרון האפקטיבי ביותר היה
לשקוע בעבודה. ככה היתה עושה בימי האבל על מות הבעל, ככה היתה
עושה כאשר הרגישה בודדה ועצובה. בנה היה השריד האחרון למשפחה.
היום הוא אמור להגיע באוטובוס מתל-אביב לביקור.
הטלפון במשרד צלצל, בצד השני חיכתה מיכל, אחותו של בעלה. למרות
הזמן הרבה שעבר מאז נפילת האב, שמרו השתיים על קשר אמיץ
ביותר.
"שלום" אמרה רינה בקול נעים בצפותה ללקוח.
"שלום לך רינה" רינה זיהתה את קולה של מיכל, "יש לידך רדיו או
טלוויזיה פתוחים?" שאלה מיכל.
"לא כרגע, למה?" תמהה רינה.
"היה עוד פיגוע, ימח שמם, בדיוק בקו שעודד צריך להגיע בו" קולה
היה שברירי.
"תירגעי מיכל" ניסתה רינה להרגיע את גיסתה ההיסטרית, "הוא נוסע
לפה באוטובוס רק בשעות הצהרים, עכשיו עדיין מוקדם בשבילו, אני
לא בטוחה שהוא ער בכלל".
"טוב, אני חושבת שאת צודקת, רק תשמרי על קשר ותודיעי לי אם הוא
מתקשר".

גשם החל לטפטף בחוץ, והשמים השחורים איימו לשטוף את הרחוב הרחק
לעבר הים. התמונות של האוטובוס המפוייח בתוספת הפרשנויות
הקודרות של הקריינים עזרו ליום להתארך עד לגבולות אין-קץ. כאשר
רינה סוף סוף יצאה ממקום עבודתה אל עבר ביתה שנתה הרוח את
כיוונה. כעת שוב היא היתה כנגד רינה. טיפות הגשם הכו בפרצופה,
הרוח נשבה באופן רציף ובכוח. היתה זו רוח זדונית, הרהרה בליבה,
חזקה היא מן העצים, חודרת היא לכל עצם בגוף, מקפיאה את המחשבות
בראש ומקשה את השרירים. היו פעמים שרינה ביקשה לעצור ולהזמין
מונית, אך היא המשיכה ללכת, באותה דרך שהלכה בה בימים מסוג
אלא.
בסופו של דבר היא הגיעה לביתה, עייפה ויגיעה. אחרי מקלחת חמה
היא התיישבה לראות איזה סרט ישן בטלוויזיה. צלצול נשמע בדלת.
היא צפתה להם, בקור רוח הציעה להם שתייה חמה. היא הגישה להם את
השתייה ביד יציבה, הקשיבה בשקט ועיניה ברצפה. היא קיבלה את
הבשורה בשוויון נפש, לא צעקה, לא קיללה, לא התפרצה, לא כמו
בפעם הראשונה. אחרי שלוותה אותם אל מחוץ לדלת, היא ישבה וספל
התה בידה, מביטה אל השקיעה.
היא חפנה את פניה בידיה ואספה דמעותיה בכפותיה, כמו אוספת את
כוכבי השמיים. היא הביטה אל הכוכבים שבשמיים שהתבהרו לקראת
ערב. פעם, חשבה לעצמה ודמעותיה מטשטשות את ראייתה, פעם אלוהים
הבטיח לאבותינו צאצאים ככוכבי השמים. נכון לעכשיו, הוסיפה
בראשה, ידה הימנית אוחזת בספל החם וידה השמאלית מוחה את
דמעותיה, נכון לעכשיו הכוכבים האלה נקטפים אחד אחרי השני,
ואילו הדמעות בעייני האמהות רק הולכות ומצטברות.