כל שנה, בערך באותה התקופה  עוזבים הכל מאחור, בית, ילדים,
עבודה  ומחויבויות. לובשים בגדי מחלצות, ממרקים לשונות
ומתכנסים באולם הגדול, להאזין לכוהן הגדול.  במשך יומיים יעשו
כל מאמץ להביע הערכתם, יתוו את הקו הדק שבין התחסדות והתרפסות.
בהפסקות יחדשו קשרי עבודה, יטוו מחדש קורים בלתי נראים של שמור
לי ואשמור לך, יקבעו מפגשי עבודה לעתיד לבוא, ויחתמו על הסכמים
מחודשים של סולידריות ונאמנות בלתי מסויגת.

השנה לא הייתה יוצאת דופן בתכנונה. רק הביצוע קצת התפרפר, בגלל
מזג האוויר שהחליט להתל במשתתפים, והבריח מקצת המשתתפים מהאולם
הגדול אל בריכת השחייה. וגם בגלל הטלפונים הסלולריים.

פעם היה האולם הגדול בבואה מנותקת המאפשרת למשתתפים להתרכז
במורה הדרך ובתורתו. היום בעידן הסלולרי, העולם הרחב לא מניח
להם, קורץ להם מעת לעת לפחות בהפסקות. וכשהנאמנות מתחלקת  וגם
תשומת הלב, מתחילים להתרחק...

הסלולרי שלה עבד שעות נוספות עוד טרם הכינוס.
"מה את עושה מחר?"
"אני בירושלים"
"מה את אומרת, גם אני."
"לכמה זמן?"
"רק ליומיים"
"מה את אומרת, גם אני"
"ניפגש?"

התראו בהפסקה שבין מפגש הפתיחה וטקסי המחויבות. הסלולרי צלצל
אחת ונדם. התנצלה בפני זה שישב לימינה ויצאה. מקווה שלא ישגיחו
בהעדרה, הישר לזרועותיו, מטפסים למעלה. כשנחתו כבר שקעה השמש.
גם שאריות ארוחת הערב כבר נאספו, זה מכבר.

הטיבה בגדיה, תיקנה האיפור וירדה אל הערב החברתי, מנסה להתמזג
בקהל הרב שגודש את האולם הגבוה. מצטרפת למחיאות הכפיים,
להתלהבות הסוחפת, לצחקוקים. ליבה לא שם, אך אף אחד לא ישית לבו
אליה, כצפוי.

בבוקר, עת התפזרו לעבודה בקבוצות, מילאה מצוותה בנאמנות בקבוצה
קטנה עוד יותר, מתענגת על כל דקה גנובה, ננעצת וקולחת, סוחטת
עד תום כל שיכלה.

הפעם לא ויתרה על ארוחת הצהרים. יש דברים שמעוררים את התאבון.

לעת ערב חזרה, לחייה סמוקות.

"נו, איך היה?"
"אתה עוד שואל? היה נהדר, כמו תמיד..."