היא יושבת על הריצפה, ליד המיטה הגדולה שלה ומסתכלת עליו הולך.
הוא מסתובב אליה בשקט ושואל אם היא רוצה שיישאר. "תעשה מה שאתה
רוצה" היא עונה לו והוא עומד, מעביר את משקל גופו מרגל אל רגל,
חוכך בדעתו למשך מספר שניות ומתיישב לצידה על הרצפה הקרה.
"נשארתי" הוא לוחש לה, מחייך. "ראיתי" היא עונה ועוצמת זוג
עיניים עייפות. הוא מתקרב אליה  ומניח עליה יד כבדה. היא
מתרוממת ומתחילה לבכות. "מה קרה?" הוא שואל והיא זורקת את עצמה
אחורה על המיטה ומקפלת את הרגליים אל הבטן שלה. הוא נשאר יושב,
דומם. "כלום" היא ממלמלת כעבור מספר דקות "כלום לא קרה. הכל
מושלם" היא מתחילה לצחוק בפראות, הוא נעמד ומתיישב לידה על
המיטה, מלטף את השיער שלה. היא ממשיכה לצחוק. "ילדה שלי..."
הוא מתכופף אליה ולוחש לה באוזן. היא מפסיקה לצחוק, "אני לא
ילדה!" היא צועקת ומיישרת את רגליה. "את צודקת" הוא אומר, מזיז
את עצמו ממנה "אבל אני עדיין שלך" היא לוחשת, מעבירה אצבע
מהססת על פרק היד שלו ולבסוף חופנת את ידו בידה. "אני תמיד
שלך" היא אומרת ומעבירה את אצבעותיה הארוכות בשיערו המתולתל,
מתקרבת אליו, מנסה לנשק אותו, והוא מפנה הצידה את ראשו. "אני
מתגעגעת אליך כל כך" "אני לידך" הוא אומר ונשכב לידה. "לידי.
אבל לא איתי" היא לוחשת "אני מצטער, אני פשוט לא יכול" הוא
אומר, עוצם עיניים, מתאפק לא לבכות. "תבכה" היא לוחשת ומתיישבת
על המיטה "תבכה!" היא צורחת, קופצת מהמיטה, פניה מאדימים והיא
מתחילה לבכות בשנית. הוא פוקח עיניו ומתיישב מולה. "תבכה..
בבקשה תבכה כבר" היא מתחננת, בוכה. הוא נעמד מולה ועוטף אותה
בזרועותיו. "אני לא יכולה יותר לבכות, עכשיו תורך, אין לי כוח
לזה יותר" הוא מתבונן בה בשתיקה "נגמר לי הכוח" היא לוחשת,
דוחפת אותו ממנה, נותנת לעצמה ליפול על הרצפה. הוא רץ אליה,
תופס אותה רגע לפני שהיא נוגעת ברצפה. "תפסת אותי" היא מחייכת,
מטילה את ראשה לאחור, הוא מרים אותה ומניח אותה על המיטה, היא
מתקפלת על הצד, מרימה אליה זוג רגליים קטנות, מסובבת אליו את
גבה. הוא הולך לדלת, פותח אותה בזהירות "אל תלך" היא מבקשת,
מסובבת אליה את ראשו "תישאר, בבקשה" הוא סוגר את הדלת, וחולץ
נעליו בדממה. "תלכי לישון" הוא אומר לה, מתיישב ליד המיטה. "קר
לי" היא לוחשת ומסתובבת אליו. הוא מתרומם, ניגש אל החלון וסוגר
אותו "עכשיו בסדר?" הוא שואל, מניח מעליה שמיכה עבה. היא
מחזיקה בידו, מושכת אותו אליה, הוא נופל אל המיטה, שוכב בצמוד
אליה. שתיקה. "עכשיו בסדר" היא לוחשת, מסובבת אליו את גבה.
"אתה לא תלך?" היא שואלת "שש... תעצמי עיניים" הוא אומר לה,
מעביר אצבע דקיקה על גבה. "אם אני אעצום עיניים, אתה לא תלך?"
היא שואלת, מתחפרת בתוך השמיכה, בתוכו. הוא שוכב לידה, מנגב לה
את הדמעות שממשיכות לזלוג לה בשקט, מסובב אותה אליו, מנשק
אותה. "אני לא אלך" הוא לוחש לה בשקט בשקט. "תבכה" היא מבקשת,
עוצמת עיניים ומחבקת אותו. הוא מתבונן בה, שלווה, ורוצה כל כך
לבכות, בשבילה. "מחר" הוא פולט "אני מבטיח".