לא יודעת לכתוב על יותר מאהבה כי זאת, החמקנית, מטופפת לה
בצעדי פיל אל תוך חיי, ומתפוגגת לה באיטיות ובכבדות. מתעקשת
להשאיר חותם בנפשי, "לא תצליחי להתחמק מטלפי"! אני נלחמת בה
אבל חולשתי מתחזקת ונוזלת במורד הלחי ביחד עם שאריות התקווה.
נוברת בתוכי למצוא עניין, רעיון, משהו מעבר לפולשת הרגילה. אבל
מוצאת קורים, אבק ולחות נוראית שמתישה אותי אף יותר. מפנה מבט
ממני והלאה, מתעמקת בכם. יש לכם משהו לתרום לי?! גנבת
פתולוגית, תנו לי מילים, יכולת לרגש, להפנט. ונוברת בעצמי שוב.
מסתובבת סביבי, שואלת, מחפשת. המחסור שוטף את יישותי, מזעזע את
מודעותי. הישימון בחיי מונע מבעדי ליצור. אני תולה תקוותי
באהבה, חברתי משכבר הימים. אבל זאת כבר נטפה לאיטה ממני והלאה,
השאירה רק שאריות בלתי נראות, מגרדות בעורפי, מסמרות. הברחתי
גם אותה, כך נדמה. אפסה התקווה. שואפת להתמלא שוב. מחוייבת
לפעולה, אין ברירה. סולדת מבדידותי, מהיכן יבוא בחור גאולתי.
ינטע עצים במדברי, ישקה נפשי בעשייה. האם הוא התשובה? אין ספק
שלא. התשובות שלי בתוכי, מושיטה יד לאחוז בהן , אבל הן נדחקות
לתהום. ברגע שאצליח, אני מקווה, אוכל לכתוב על הכל. בינתיים
מבולבלת.