[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לא ממש זכרתי איך הכל היה לפני שהיא הגיחה לתוך חיי ומילאה את
ימיי. ניחנתי בתכונה שחשבתי אותה לטובה מאוד, יכולת גבוהה
לשכוח את העבר, לחיות בהווה, לא לחשוב הרבה על העתיד. לא אשקר,
חששתי מהימים שיבואו, ואירועים מסוימים מהעבר הרחוק צצו מדי
פעם במחשבותיי, אך הצלחתי לקבע אותם בצדי זרם הראייה שלי. מרכז
ההוויה היה מה שחוויתי ביום יום, אפילו דברים פשוטים, בנאליים,
שעצם התרחשותם בהווה סימן חשיבות עליונה בעיניי.
אז באותו לילה היה קריר, חורף תל אביבי שסרב להתפוגג כדי לתת
לאביב הקצר מאוד באזורנו להגיע ולשטוף אותנו בשרבים כבדים.
אפילו ירד קצת גשם ואני הייתי בדירה שלי וחיכיתי לה. אני ממש
לא יודע אם יכולתי לדעת מה יקרה בשעות שהמתינו לי בסבלנות מעבר
לשעון, אך לפני שהיא הגיעה, לא חשבתי על כלום, הייתי שמח. עוד
לפני שהמתנתי לה בדירה שלי, יצאתי למרכז העיר והלכתי לבנק
ברחוב אבן גבירול, קניתי פרחים ברחוב שאול המלך, קפצתי לקניון
עזריאלי לקנות לה חולצה שאהבתי, והגעתי עד לפרישמן להגיד שלום
לחבר. בבוקר לקחתי את האופניים ונסעתי לאלנבי, לשוק הכרמל
ובצהרים אכלתי משהו במסעדה טובה ברחוב יד חרוצים. אני רוצה
להדגיש, הגעתי לכל מקום בכוחות עצמי, אם ברגל ואם באופניים,
ונדמה לי שאפילו לקחתי איזה אוטובוס. ועוד דבר, רגליי היו על
הקרקע, הלכתי, רכבתי, הייתי כבד יותר מהאוויר וכוח המשיכה
השפיע עליי, כמו על כל בני האדם מסביבי.    
אז היא הגיעה ואני נישקתי אותה בפיה, ברוך. היא נתנה לי בקבוק
יין שקנתה וישבנו לאכול בשולחן הקטן איזה תבשיל שהכנתי קודם.
היום אני יכול להביט בעיניה בדיעבד ואולי כבר אז, באמצע
הארוחה, היה בהן זיו של עצב לא מוגדר, מן רוח מרירה שעטפה
אותה. נתתי לה את החולצה שקניתי לה והיא הודתה לי. ניסיתי לספר
לה שבאותו יום הסתובבתי הרבה ועבדתי מעט במשרד רואי החשבון, רק
קפצתי לראות שהעברת הדברים התבצעה בצורה נכונה למשרדים החדשים
של החברה, באחד מבנייני התאומים שברחוב ז'בוטינסקי, ברמת גן.
היא לא הקשיבה, עיניה נדדו ממקום למקום, שפתיה נשכו את עצמם.
רציתי שהיא תישאר לישון אצלי, רציתי לשכב עמה, לגלות שוב את
גופה היפה והחם, רציתי להתחיל לבודד החוטים הראשונים כדי
להתחיל לרקום משהו ביחד. אבל היא רצתה משהו אחר. אמרה ששנה
ביחד היה טוב, ואמרתי שכן, אמרה שלכל דבר טוב יש סוף, שאלתי
למה, אמרה שזה כתוב, שאלתי איפה, אמרה כאן, והצביעה על ראשה.
שאלתי מה עם לבך, ענתה שזה לא מספיק. אמרה שהראש אומר משהו,
הלב אומר משהו אחר, שאלתי מדוע דווקא היא מקשיבה יותר לראשה,
אמרה שזה ככה אצלה ועם ככה לא יכולתי להתווכח. בלי לחשוב
התעטפתי בעצב גדול ועיניי הזדהו עם השמיים הסגריריים. היא גם
בכתה. עטפתי את ידה עם ידיי, נישקתי אותה, שתיתי את דמעותיה,
התחננתי שלא תלך. היא אמרה שכבר החליטה, הצעתי שהחלטות חשובות
ניתן לחשוב שוב ולשנותן, היא השיבה שלא, שזה סופי. כעסתי,
צעקתי, היא צעקה בחזרה, העצב מתחפש מהר מדי לזעם. אחרי שעה
נשארתי לבד, ואפילו החולצה שקניתי לה ושהספיקה למדוד, נשארה
תלויה על משענת הכיסא.
לפתע הדממה הייתה כל כך מוחלטת שהיא כאבה לי. הרגשתי שגופי קל
מדי, אבל באותם הרגעים לא ייחסתי לכך חשיבות. כל כולי הייתי
מרוכז בעצב, בכיתי מתחת לשמיכות ללא הפסקה, נדמה לי שאפילו
בכיתי גם תוך כדי שינה. חלמתי עליה, ראיתי אותה עטופה בהילה
רכה, מחייכת את חיוכה היפה ביותר ורצה לה חופשייה באיזה שדה
פתוח ואני מתבונן בה מתוך מתקן כליאה, כולו מדיף ריח של בדידות
וגועל.
אז למחרת פקחתי את העיניים ואני עודני מתחת לשמיכות. הרגשתי
משהו בתוכי מלא בריקנות. העצב עטף את כולי אך הייתי חייב לקום,
המשרדים החדשים המתינו לי, הבוס לא אהב איחורים, והייתי חייב
להמשיך למרות שהרגשתי שאני מוכרח לעצור. אז יצאתי מהמיטה
ופתאום עליתי למעלה, צפתי ועליתי עד שראשי התנגש עם התקרה.
נבהלתי וגופי רעד. אמנם היה משהו נחמד בלהסתכל על חדרי מלמעלה,
אך לא הבנתי דבר. ניסיתי לחזור לרצפה, מתחתי את גופי, אך שום
דבר לא קרה, נשארתי תלוי באוויר. לא ידעתי מה לעשות, מה גם
ששלפוחית השתן שלי טענה בתוקף שלילה שלם לא נתתי לה מנוח
ושהגיע הזמן להרפות מהלחץ הרב. אז מצאתי ברכה בעובדה שגרתי
בדירה ישנה ושכורה במרכז תל אביב. על הקירות היו דורי דורות של
מסמרים שסייעו לי להיאחז בהם ולהוביל את גופי הקל לכיוון
הרצוי. ברכתי את הרגע בלילה הקודם כשלא היה בי כוח להתפשט כדי
להיכנס למיטה, כי המשימה של להתלבש בתנאים של חוסר כוח המשיכה
נראתה לי באותם הרגעים בלתי אפשרית לחלוטין. לא ידעתי כיצד
אגיע למשרד ועוד פחות ידעתי איך אוכל לעבוד. אחזתי במסמרי העבר
שעל הקירות ואז מצאתי  קללה  בעובדה שגרתי בדירה ישנה ושכורה
במרכז תל אביב. לא מעט מסמרים התרופפו וגופי הועף בחוזקה לתקרה
ושם הרגשתי בברור דקירות מכל מיני סימנים מדיירי עברו. הידיות
של הארון הישן עזרו לי להגיע למטה, חיפשתי נעליים ואז תפסתי
רעיון. זחלתי (אפשר להשתמש במילה "לזחול" כשזוחלים באוויר או
בקירות?) עד לחדר העבודה והצלחתי לקחת חוט ארוך של כביסה.
זחלתי עד לחדר העבודה ומשכתי את עצמי עד לכוננית. הוצאתי משם
שני אלבומי תמונות מהשמנים ביותר. אולי לא במקרה היו אלה מלאים
בתמונות שלי ושלה. תפסתי אלבום אחד עם שתי ידיי ועם החוט וראשי
קיבל חבטה חזקה מתקרת חדר העבודה. קשרתי והצלחתי קצת יותר
בקלות לחזור למטה. ועוד פעם עשיתי אותו דבר, וראשי קיבל חבטה
קצת פחות חזקה. שתי כפות רגליי היו קשורות לאלבומי תמונות ואז
ראיתי שזה לא היה מספיק. אמנם גופי לא נזרק בחוזקה לתקרה, אך
צפתי באוויר, לא יכולתי להחזיק את עצמי ברצפה. קשרתי עוד שני
אלבומי תמונות. נוכחתי לדעת כי כל רוח הייתה מעיפה אותי, אז
קשרתי עוד אלבומים לשתי הרגליים. חשתי הקלה עצומה, רגליי נגעו
בקרקע. ניסיתי לקפוץ, וגופי נשאר במקום. הרגשתי כמנצח ופניתי
לכיוון הדלת, השעה הייתה מאוחרת. הניצחון שלי לא היה ארוך.
רגליי היו כבדות, כל צעד כאב לי, הייתי איטי ומיוסר. בסוף
הזמנתי מונית וירדתי באיטיות את המדרגות, כי בבניינים במרכז תל
אביב אין מעליות. נהג המונית הסתכל אליי שהשתאות. למרות שהוא
היה חסר סבלנות, הוא לא העז להגיד כלום, אלא הסתכל אליי בלי
לפספס רגע, עד שנכנסתי למכונית. הגענו לרמת גן במהירות אך שמתי
לב שבדרך לא הבנתי איך הנהג נסע, לפתע הדרכים לא היו מובנות
לי, הכל התבלבל. ביקשתי מהנהג לעצור בדיוק מול בניין המשרדים.
עליתי בקושי רב וברכתי את המעלית שהביאה אותי לקומה השמינית.
האנשים המכופתרים הסתכלו עליי, הייתי גבוה מאוד, מטר שמונים
גובה טבעי ועוד שלושים סנטימטר של אלבומי תמונות ברגליי. חצי
שעה לקחה לי להגיע למשרד החדש, בקצה המסדרון. הבוס שלי ממש
כעס, אך כשראה אותי גבוה כל כך כנראה שפחד ממני קצת. הוא שאל
אותי מה קרה והסברתי. הוא לא האמין. הוא ביקש שהוציא את
"האלבומים המגוחכים האלה" מרגליי. הסכמתי בתנאי שיעזור לי
לקשור אותם שוב אחר כך והוא הסכים בחוסר ברירה. עיניו כמו יצאו
מחוריהן כשראה אותי עולה למעלה ומתנגש עם ראשי בתקרת הקלקר.
הוא שאל איך אני מסביר את התופעה ואני סיפרתי לו על הפרידה
מהיום לפני והוספתי שאני לא מסביר, שזה פשוט קורה. הוא שאל האם
אני עצוב ואני השבתי שכן, אך באותם הרגעים הייתי יותר מודאג
מאשר עצוב. הוא הודיע שלא יוכל לתת לי לעבוד מול לקוחות עם
האלבומים קשורים ברגליים ואני הצעתי שעד שהתופעה תחלוף, אנסה
לבוא מוקדם, שאיש לא יראה אותי, אשב לי בשולחן שלי ולא אקום,
רגליי תהיינה קשורות לשולחן עצמו. הוא העריך אותי והסכים,
הברירה האחרת הייתה לפטר אותי וזה הוא לא רצה לעשות. נדמה לי
שהוא גם ריחם עליי קצת.
כמובן שעניין השירותים היה מסובך, מה גם שאלה היו מרוחקים מאוד
מהמשרד עצמו.
סבלתי מכל רגע, אך ידעתי כי חשוב להמשיך בשגרה, שרק כך אוכל
לשכך קצת את הכאב ואולי אפסיק לרחף באוויר. המונית חיכתה לי
בפתח הבניין ושוב הוא נסע במהירות ברחובות שהכרתי אך לא
זיהיתי, הוא פנה שמאלה וימינה ואני לא הבנתי מדוע הוא עושה את
זה, חשדתי שהוא מנסה לעבוד עליי בסיבובים מיותרים אך לא היה בי
כוח להתווכח עמו.
שלושה ימים הספיקו לבוס שלי, אך הוא לא פיטר אותי אלא הציע לי
לצאת לחופשה יזומה של חודש. הוא לא רצה לאבד אותי אך טען כי כך
אי אפשר להמשיך, הלקוחות באו אליו והתלוננו שאני זז למעלה
ולמטה ומזיז את השולחן ועוד כל מיני התנהגויות מוזרות שהם לא
הבינו. בהתחלה הוא ניסה להסביר שאני עובר משבר, אך משברים
ועסקים מתקדמים בשני קווים מקבילים מדי.
מצד אחד הבוס הכריח אותי לנצל את כל ימי החופש שצברתי עד אז
ועל זה הצטערתי. מצד שני, שמחתי לקראת זמן פנוי. ביומיים
הראשונים כל חבריי באו לבקר אותי ולמרות שהם הביעו תמיכה
והבנה, איש לא פסח על רצונו לראות כיצד אני מרחף ונתקע בתקרה.
מצד אחד הם חשו עצב על הפרידה שלי ממנה, מצד שני הם השתעשעו
ממש נוכח המצב שלי. האחייניות שלי הגיעו לבקר אותי יום אחד
והתפלאו וביקשו שאלמד אותן כיצד לעשות את זה. למחרת, היה זה
יום שישי, שתי האחייניות באו עם חוט והוציאו אותי לטיול, שתי
ילדות בנות שמונה ואחד עשרה עם דודן קשור בחוט, עף לו כמו בלון
הליום. הן מאוד נהנו מתשומת הלב הרבה סביבן.
אחרי כמה ימים ההמולה סביבי התפוגגה, כל מכריי חזרו לשגרה ואני
ניצבתי איזה יום ראשון עם הצורך לצאת ולערוך קניות ולסדר כמה
עניינים. קשרתי את האלבומים ברגליי ויצאתי עד לפתח הבניין.
ידעתי שהדירה שלי הייתה חלק מבניין שישב בכיכר מסריק. היה לי
זמן לחדש את תעודת התושב שלי ורציתי להגיע לעיריית תל אביב.
ידעתי שזה ממש קרוב לדירה שלי. עמדתי מול פתח ביתי כחצי שעה,
לא ידעתי לאן ללכת. כל הכיוונים נעלמו ממוחי, פתאום ניצבתי
במצב מפחיד מאוד שבו חשתי שאני יודע דבר אחד בלבד והוא שמאחורי
נמצא המקום המוכר היחיד עלי אדמות עבורי. ולמרות זאת לא רציתי
לוותר. הצעתי לעצמי לסמוך על האינטואיציה שלי, אך גם זו נעלמה
ולא הייתה. התחלתי ללכת ובמקום להגיע לבניין העירייה, מצאתי את
עצמי, אחרי כשעתיים של הליכה איטית ומאולבמת (מלשון אלבום)
בדיזנגוף סנטר. חשבתי על ארבעת הכיוונים ולא ידעתי מה קרה לי,
זכרתי שמות, אך לא ידעתי כיצד לחבר אותם עם מקומות שהכרתי.
הצעתי לעצמי לקפוץ לבקר ידיד שהייתה לו חנות ברחוב בוגרשוב.
אחרי חצי שעה ואני מזיע ועייף, ראיתי שהגעתי בהצלחה לרחוב
גורדון. פרצתי בבכי חרישי, לא היה לי נעים שהאנשים יראו אדם
בגובה שני מטר ועשרה סנטימטר, כשברגליו קשורות אלבומי תמונות,
עוד בוכה ומיואש באמצע הרחוב.
ביקשתי מעצמי עוד מאמץ קטן, ידעתי שישיבה מול הים תעזור לי
להירגע. הלכתי לי בכבדות, כשאני מדמיין את הכחול המתקרב אך
זזתי עם חששות קשים שמא לא אגיע לשם. הגעתי לכיכר רבין, שם
כוחותיי אזלו ועוד העירייה כבר הייתה סגורה. משם לקחתי מונית,
כבר לא רציתי להסתכן, עד לביתי בכיכר מסריק. הנהג הסתכל אליי
משועשע והסכים, בתנאי שהוא לא יפעיל מונה. הסכמתי בחזרה, לא
הייתי במצב רוח מתאים לדין ודברים על מחיר הנסיעה. תוך פחות
מדקה הגענו לביתי והוא, ברוב חוצפתו, ביקש ממני עשרים שקל.
הסכם הוא הסכם - אמר ואפילו הציע לעזור לי לצאת מהמכונית שלו,
הצעה שדחיתי בתוקף.
שכבתי במיטה ופרצתי בבכי גדול. פרידה אחת גרמה לי לנכות קשה
מנשוא. התקשרתי למשפחה ולחברים וסיפרתי על היום הנורא שהיה לי.
היה משהו משועשע בקולם של חלק מהאנשים עמם דיברתי וזה הכעיס
אותי מאוד. בלית ברירה הזמנתי מצרכים דרך האינטרנט ושילמתי
המון על השירות. באותו לילה הגיעה סמדר, אחת שלמדה איתי
באוניברסיטה וששמעה על מצבי ממכר שפגשה ברחוב. היא סיפרה לי
שהזדעזעה מהטון בו ההוא סיפר לה על כל מה שעבר עליי. היא
הרגישה מייד שאני במצוקה אמיתית והחליטה לבוא.
אז נכון שהיא לא ידעה ממש לבשל, אך כל אותם ימים האכלתי את
עצמי דברים מוכנים כמו מלפפון או גזר, מסתבר שמאוד קשה לבשל
משהו ללא מרכז כובד. אז מה שהיא בישלה היה תענוג לחך. היא
נשארה לישון אצלי, בספה שבסלון. לפני שנפרדנו בלילה, היא הידקה
את המצעים מתחת למיטה, זאת  אחרי שסיפרתי שלעיתים אני מוצא את
עצמי עולה לתקרה באמצע הלילה. היא לא צחקה אלא אם אני צחקתי על
מצבי.
למחרת היום היא קנתה לי נעליים מפלדה. תלך לאט, אך לפחות עם
נעליים ובלי האלבומים האלה, חוץ מזה אתה הורס את התמונות -
אמרה. סיפרתי לה על היום שעבר עליי כשכל הכיוונים התבלבלו לי
ולא ידעתי היכן אני. אחרי הצהרים היא הגיעה עם מצפן וטלפון
סלולרי.
למחרת היום סמדר יצאה מוקדם מביתי, לא לפני שסידרה את הספה
שבסלון, עליה ישנה. אחרי שידעתי שלא אוכל לישון עוד, קמתי
ונאחזתי בנעלי הפלדה שהיא קנתה לי. נעלתי אותן וחזרתי לגובה
הטבעי שלי, אך הכבדות נשארה. יצאתי החוצה וכשראיתי את הרחוב
נתקפתי בהלה. למרות הפחד שמילא כל צינור וכל איבד חלול בגופי,
החלטתי לא לוותר. כסף היה לי בכיס, מצפן וטלפון סלולרי, וחוט
אדום לוהט בידי הימנית כי יממה קודם לכן סיפרתי לסמדר ששכחתי
מה זה ימין ומה זה שמאל. חברת הסלולרי ודאי שמחה על לקוח
כמוני. מאתיים שיחות היו לי באותו בוקר לסמדר וכל פעם מחדש
הופתעתי לגלות את הסבלנות שבה היא ענתה לי.
- אני בפתח הבית - אמרתי.
- לאן אתה רוצה להגיע? - שאלה.
- לעירייה.
- פנה ימינה, לכיוון היד עם החוט האדום.
- פניתי.
- לך ישר, תוודא שמחוג המצפן מצביע על אותו כיוון אליו אתה
הולך.
- בסדר.
- תחצה את הכביש עם כיוון מחוג של המצפן.
- חציתי.
- פנה שוב ימינה.
- כן, החוט האדום - הוספתי והיא צחקה.
רק שעד שעשיתי כל צעד כזה לקח הרבה זמן, נעלי הפלדה נתנו את
אותותיהם על גופי ועל כוחותיי.
באותו יום כבר לא התייחסתי לצחוקם של האנשים ברחוב כשקלטו אותי
בעיניהם. למרות הכל, יכולתי ללכת ולא לרחף והצלחתי להגיע למחוז
חפצי, באיטיות תהומית, אך הגעתי.
בערב סמדר חזרה לביתי וראתה אותי תשוש אך מרוצה. לא ידעתי איך
להודות לה על כל מה שהיא עשתה וביקשתי ממנה להתקרב אליי. היא
לא היססה. עם שתי ידיי אספתי את ראשה ונישקתי אותה בלחיים. היא
נשארה קרובה אליי ובלי לחשוב - וכמה טוב שברגעים אלה לא חושבים
- הסטתי את שפתיי ופגשתי את שפתיה. באותו לילה התעלסנו בפעם
הראשונה, כשהיא מעליי, שלא נרחף, גבי נוגע במיטה. בפעם השנייה
אני הייתי למעלה והתעלסנו כשגבי נוגע בתקרה וגבה שוב באוויר.
היא כבר לא ישנה בספה שבסלון. אחרי יומיים כבר לא ריחפתי כל
הזמן וזה גרם לי לסימנים בכל גופי, כי לא ממש ידעתי מתי כוח
המשיכה תחזור אליי. לאחר עוד כמה ימים, ועוד הרבה סימני אהבה
חדשה, הורדתי את נעלי הפלדה. נדמה לי שזה היה גם באותו יום
שהיא התקשרה וסיפרה שהיא הלכה לאיבוד באמצע תל אביב. בטבעיות
גדולה הסברתי לה צעד צעד כיצד לחזור הביתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין מה לראות
בטלוויזיה, אין
כבר לאן לצאת,
הארי פוטר החדש
עוד לא יצא,
וואללה אם לא
היה את הדף
האחורי הייתי
מסיים.








סלוגן תודה
בשילוב מקדמי
מכירות בע"מ


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/4/03 18:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פביאן ברויטמן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה