'"אתה לא מפחד מהמוות נכון?" השאלה הרגילה שכל אדם שמגיע לכאן
נשאל בפגישה הראשונה שלו עם פסיכולוג המחלקה, אני. שאלה קצת
טיפשית לשאול באגף שבו הציבו אותי, המקום שאליו הולכים הפושעים
שלדעת המדינה ביצעו את הפשע הנורא מכל, רצח. ולא סתם, הם רצחו
מישהו שהם אהבו. אנשים שרצחו את היקר להם מכל לא יכולים לפחד
מהמוות שהרי הם שלחו לשם מישהו שהם אוהבים. אתם בטח חושבים
לעצמכם כמה מפחיד זה אם כל הפושעים  המסוכנים האלה, אבל למען
האמת זה לא נורא כל כך, בכל מקרה מי שבא לכאן כבר לא יודע מיהו
ומה הוא עושה כאן בכלל. אבל בשביל זה אני כאן, כדי להגיד שהם
שפויים מספיק כדי שיוציאו אותם להורג, כדי  שיוכלו להיפטר מהם
כבר. אבל, באמת כמה שפויים צריך להיות כדי למות, אפשר להגיד
שהם שפויים כמו חולי האלצהיימר שמתים מדי יום. בשביל זה הלכתי
לאוניברסיטה ולמדתי כל כך הרבה שנים....בלה בלה בלה בלה
בלה!'
"מזה החרא הזה?!?" צעקתי וקימטתי את הנייר וזרקתי אותו לפח
הגדוש בניירות מקומטים, עוד ניסיונות כושלים לכתוב איזה סיפור
מותח- מעניין. וכל מה שיוצא זה עוד חיקוי עלוב ל"שתיקת
הכבשים". מתחיל במונולוג של אישה אמיצה, פמינסטית ואיך לא,
סקסית ששקועה במעמקי המשטר האמריקני המלוכלך. איזה בולשיט.
"איך אנשים אוהבים את הזבל הזה?! אני לא מבינה." אמרתי בלהט
"זהו, אני מפסיקה לנסות לכתוב משהו שאחרים יאהבו, אני אכתוב רק
סיפורים ציניים על משוגעים ומנודי החברה. כאלה שאני אוהבת
לקרוא, והם יהיו פופולריים מאוד בין כל האישיות שלי, אני בטוחה
בזה!" המשכתי לדבר אל עצמי. פתאום אני קולטת מאחורי מישהו
צוחק, לא יאמן... תראו מי הגיע, חניבעל בכבודו ובעצמו, "נו..
טל, מה יש לך בשבילי היום?" אמרתי בטון מזלזל למדי. "אני רואה
שהבדידות עושה לך רע הא?" הוא החזיר לי באותו הטון "מה אתה
עושה כאן? לא נסעת גם לתל אביב הזאת? איך נגרר כמוך נשאר כאן
כשכל החבר'ה נסעו לעיר. אני מתפלאת עליך טל!" אמרתי בהתעלמות
מוחלטת מדבריו. "זה בסדר ענת,  אל תדאגי אני יתן לך להמשיך
לדבר עם עצמך, רק רציתי לדעת אם יש לך צלוטייפ, זה הכל. אחר כך
אני יניח לך לעיסוקיך." הוא אמר בחוסר מצב רוח גלוי למה שהוא
מכנה 'השיגעונות' שלי. "כן, כן, כרגיל אתה עוזב. גם כשהיינו
ביחד עשית אותו דבר. היית נעלם עם החברים שלך ומשאיר אותי
לבכות עליך לבד" טוב, אני יודעת שזה היה מיותר. אבל הייתי
חייבת! שיעמם לי כל כך וידעתי שזה יפתח שיחה מעניינת, מה לעשות
שאני טיפה מזוכיסטית. "אני ביקשתי סליחה על זה כבר מאה פעם
וחשבתי שסלחת לי" הוא אמר ברגישות שלא התאימה לו כלל, התחלתי
להצטער שפתחתי את זה. "את יודעת שהיו לי אז בעיות! ועכשיו אני
בסדר ואני לא מאמין שהעלת את זה עכשיו! חשבתי שפתרנו את זה"
הוא נראה מאוכזב ופגוע. פתאום התחלתי לרחם עליו קצת. ואז בלי
לשים לב אפילו למעשי, זינקתי עליו והתחלתי לנשק אותו (איך
שהבדידות משפיעה על אנשים...), בהתחלה הוא קצת נבהל וניסה
להתנגד אבל כשהוא החליט לשתף פעולה הבנתי למה נשארתי איתו כל
כך הרבה זמן. ואז הוא פתאום הדף אותי "שמעי, ענת אני חייב לדעת
עם את באמת רוצה את זה..." הוא אמר. נדהמתי מהרגישות הפתאומית
שלו "מה קרה טל? פעם אם מישהי הייתה קופצת עליך ככה היית מקבל
אותה בברכה. ועכשיו אתה שואל אם אני בטוחה? כאילו שבאמת אכפת
לך.." עברתי מציניות לדבר כמו שרמוטה בלונדינית, אבל באמת לא
חשבתי שיהיה אכפת לו שאני אפתור איתו את בעיות החרמנות שלי.
"כן אכפת לי! אם לא שמת לב, השתניתי מאוד בשנה האחרונה." הוא
אמר והתרחק קצת, זהו אין לי יותר סיכוי איתו, חשבתי. הנהנתי
כסימן שהוא יכול להפסיק עם ההרצאה, אבל הוא המשיך "וענת, עליך
אני בכלל מתפלא? ככה נותנת לכל מי שרוצה, פעם היית מעבירה את
בני זוג שלך כל כך הרבה מכשולים עד הנשיקה הראשונה ועכשיו את
ככה מוכנה כבר לשכב עם הבנדם הראשון שאת רואה..." הוא אמר
בביקורת גלויה. השפלתי את מבטי, הוא צדק. "כי אולי גם אני
השתניתי בשנה האחרונה?!" זרקתי לו "חשבת על זה? בטח שלא... הרי
כל העולם סובב רק סביב טל נכון?!" אמרתי בצורה טיפה היסטרית
ומזויפת. "זה ממש לא נכון ואת יודעת את זה... אני לא יודע מה
קורה לך, הייתי שמח אם היית מספרת לי, אבל אני יודע שאת חייבת
תמיד להיות צודקת וחזקה. וחבל, כי אני באמת חושב שאני מכיר
אותך טוב ואני יוכל לעזור לך." הוא אמר בקול נעים כזה, הוא
באמת השתנה, הוא מעולם לא דיבר אלי ככה. ואז הוא התעשת וקם
לכיוון הדלת " אה כן, שכחתי... אפשר את הצלוטייפ?" הוא אמר
בקול מלא תשישות. "כן, קח." אמרתי ונתתי לו את הצלוטייפ.