אחרי נדודים די ארוכים הגענו לכאן.
סוף סוף מקום שאפשר לקרוא לו בית.
הלכנו כל הדרך ממקסיקו שבצפון אמריקה שם קראו לנו
"המוצ'אצ'וס".
כל השבט היה במשבר נפשי די קשה,  מה שקרה זה שפעם קראו לנו
"שבט האצטקים" גרנו בביתנו במקסיקו בארמונות פאר ושלטנו על
הארץ, אבל מאז שפרצה המגפה נשארנו אך ורק גברים בשבט.
משום מה המגפה חיסלה רק את נשותינו.
מאז שנפטרה האישה האחרונה בשבט עוברי אורח התחילו לקרוא לנו "
המוצ'אצ'וס" (שזה בספרדית "הגברים).
אבל עכשיו אנחנו במקום שאליו רצינו להגיע- ארץ כנען.
התמקמנו באזור שהמקומיים קראו לו גמלה.
התחלתי לסייר באזור ופתאום הגעתי למקום המרהיב ביותר בעולם,
מקום שהוא פשוט גן עדן עלי אדמות, מקום מקסים ביופיו, היה זה
גיא בין שני הרים ובמרכז  נשפך לו מפל ענק ומדהים שזרם לו לנחל
גדול אך רגוע.
לאחר אותו יום חזרתי למקום בכל יום.
נהגתי לשבת שם שעות רבות ולחשוב.
חשבתי על כל דבר שבעולם, על געגועי למקסיקו, על ההסתגלות לארץ
כנען ולאקלים פה, על השפה העברית הקשה שנאלצתי ללמוד ובקיצור
על הכל.
יום אחד, כאשר ישבתי לי בגן העדן שלי שמעתי משום מקום צצו להן
שתי עלמות חן בגן העדן שלי, הן הסתכלו עלי ואמרו בספרדית  que
dulce  הם חשבו שאני לא יבין את מה שהם אומרות אבל הם תעו.
כאשר פניתי אליהם בספרדית הם היו המומות,  שאלתי אותם לשמם והם
ענו לי מריאנה וחולייטה .
הסתכלתי על עינייה של חולייטה והם נצצו כמו אבן חן מרהיבה
ביופייה.
עינייה הם גדולות וחומות והם בהקו באור השמש.
מאותו רגע לא הפסקתי לחשוב על חולייטה.
היינו נפגשים כל יום בגן העדן שלנו ומדברים.
היא סיפרה לי שלאחר שהם שמעו על המגפה הם החליטו לברוח
ממקסיקו.
חולייטה ואני דיברנו שעות ומיום ליום התפעלתי יותר ויותר
מחכמתה ויופיה.
ביום שבת אחד באשר חולייטה ואני דיברנו על משמעות החיים
חולייטה הסתערה עליי בנשיקה, בהתחלה נבהלתי אבל פתאום הרגשתי
את  מגעה הנעים וקירבה עזה חיברה את נפשותינו.
התמלאתי באהבה פתאום ושאלתי אותה אם היא רוצה להיות חברה שלי
והיא הסכימה.
באותו היום נהייתי אדם מאושר להפליא.