מכירים את ההרגשה הזאת שגורמת לכם לא לחשוב על שום דבר אחר,
חוץ ממנה? למלא דפים עם השמות שלה, לכתוב את השם שלה על אבק של
מכוניות חונות ועל האדים על המראה אחרי המקלחת?
ההרגשה שבגללה הולכים לישון מאוחר בגלל מחשבות עליה או
מתעוררים שמחים רק מעצם המחשבה שאתם הולכים לראות אותה היום?
אותו יצור מסתורי שעושה מעגלים בבטן כל פעם שרואים אותה,
צמרמורת כל פעם ששומעים אותה ומעלה חיוך כל פעם שמריחים אותה
מתקרבת.
מריחות טיפקס של "יואב+ שני" על תחנות אוטובוס ישנות, פנטזיות
על פגישות, נשיקות והרבה מעבר לזה, ישיבה לבד בשדה פתוח, יושב,
חושב... זה הכל אותו דבר... זה הכל שני.

שני היא מסוג האנשים שמשאירים סימן.
אם זה מתחיל בחיצוניות, בשיער הג'ינג'י הגלי.... בעיניים
הכחולות שתמיד איכשהו מחייכות... בחיוך המדהים שפשוט נשאר
מחוקק בלב גם שעות אחרי שהיא עזבה את החדר...
וכמו החיצוניות ככה הפנימיות ככה.... היא מסוג האנשים שלא
יכולים לראות מישהו עצוב, זה לא מסתדר להם וזה לא נראה להם
נורמלי להתעלם מזה. היא חייבת להכנס עם חיוך ולצאת עם חיוך,
ולדאוג שכולם יהיו ככה, עם חיוך.

שני'לה שלי היא הכי טובה, הכי יפה הכי חכמה, הכי הכי...
היא היחידה שיכולה לגרום לי להיות מי שאני, לא לעשות את עצמי,
לשחק דמויות. היא גורמת לי לצחוק באמת, לאהוב באמת, לחיות
באמת. כמו שאף אחד לא יודע, כמו שכולם חולמים.


היא מושלמת בכל המובנים שכולם היו יכולים רק לחלום.
כמו שכולם רוצים ואף אחד לא יכול, אף אחד חוץ ממני.
זאת הרגשה מדהימה, כל כך מדהימה שלפעמים נראת טיפה כמו
אשליה.
כל כך מושלמת.
אולי קצת יותר מידי?