יולי. בן 17 וכמה חודשים. כמה חודשים? לא בדיוק זוכר, לא בטוח
כמה זמן עבר. שוכב ספון על המיזרון הישן. נדמה לו, שפעם היה לו
ריח של שתן, אך גם בזה הוא לא בטוח, כנראה מבולבל. מנסה לקרוא,
לשכוח. התנוחה הרגילה: כאשר הוא קורא את הצד הימני, הוא מעמיד
את העמוד במאונך למיזרון, ראש שכוב על החלק העליון של זרועו
ויד שמאל מרפרפת בתנועות קצובות על השיער. צד שמאל של העמוד,
הספר שוכב על המיזרון, כף היד תומכת בראש, מקפלת קצת את האוזן
השמאלית. כך תמיד. ומתחלף לסירוגין עם כל עמוד. הספר טוב, הוא
זוכר, מהפעם הקודמת שקרא אותו, אבל עכשיו הוא לא מצליח להיזכר.
המילים, בעלות משמעות, יש אפילו הערות קטנות בכתב ידו המגושם,
הערות לגבי המשמעות. אבל עכשיו, הוא לא מצליח להבין, לא יכול
להתרכז. קורא שורה, שתיים, ותמונתה מציפה לו את חלל הראש.
פסקה, והריח שלה עוטף אותו. ריח טוב, לא שגרתי, אנושי. אמיתי.
הוא לא יכול שלא לחייך כשהוא חושב עליה. ילדה קטנה, פרץ אנרגיה
מתמשך לאין קץ. הוא נזכר בה בפעם הראשונה שראה אותה. הוא ישב
בפינת המקלט, גבו שעון אל הבטון הקריר, מסתכל אל קרני השמש
המגיחות מבעד לפתי האוורור הפונים אל הרחוב. הוא יותר חזק מהן
והוא לא מתקרב. ישב שעות. פתאום רעש, חריקת מתכת ונשימות
מאומצות. נחיל של אור הציף את המקלט החשוך. יולי. סערה מתגברת,
עיניים קרועות, מפוחדות, בהולות. אחוז אימה, תר אחריי מקום
להסתתר בו, והמקלט, ריבוע מושלם, אף לא סנטימטר קעור שבו יוכל
להשקיע את גופו. מי לעזאזל? רגליים דקות, כמעט שקופות מלובן,
יורדות בסולם המתכת, מתעכבות לרגע על השלב הרביעי מלמטה כדי
לסגור אחריהן את הדלת, ושוב עלטה. כבדה יותר הפעם, ומלווה
בתחושת מחנק, כאילו נקבר בחיים. הוא מרגיש את הזעם מתפשט בכל
הנימים על החוצפן שהעז לפלוש אל חלקת אלוהים הקטנה שלו. עכשיו
הרגליים ניצבות על ריצפת המקלט, הידיים, גם הן שקופות ודקיקות,
אוחזות עדיין בסולם, עד אשר ירגישו ביטחון. עיניים ממצמצות,
מנסות להתרגל אל האור הקלוש. יולי כבר הספיק. מה הוא עושה
עכשיו? רוצה לקום, להפחיד ולהבריח, ובכל זאת יש משהו, אולי
השבריריות הזו שמשדרות הידיים והרגליים של הפולש. זה ידע עוד
מעט שהוא לא לבד. ירגיש בנשימות הזרות שמלוות אותו. "אולי יש
כאן מישהו?" קול נעים בוקע מן הדמות הזרה, כבדרך אגב, להעסיק
במקצת את החלל החשוך. "כן. יש כאן מישהו." היא, יולי כבר יכול
לזהות שמדובר בבחורה, נצמדת בחוזקה אל הסולם, מפנה את הראש אל
הפינה ממנה הגיע הקול. "שלום. אני ליהיא." הקול שלה נותר רגוע.
לתגובה כזאת הוא לא ציפה. ציפה שתצעק,שתצרח, שתתעלף, שתנסה
לברוח. והיא מציגה את עצמה. "מה את עושה כאן?" הוא שואל בטון
תובעני, מנסה להשמע תקיף. "אני צריכה לבחון את עצמי, אני
מרגישה לפחות. המקום הזה נראה לי מתאים." שוב תגובה משונה. חשב
שתגיד שחברות שלה הטילו עליה משימה ב"אמת או חובה" או משהו
בסגנון, או אולי שמעה על הילד המוזר שגר כאן והחליטה לבדוק במה
מדובר. (אבל בעצם אף אחד לא יודע שאתה כאן, הזכיר לעצמו).
"תסבירי". מילה אחת, שלא תרגיש שהוא מתעניין, שלא תסגיר את
נימת הקול שלו. כחכוח קל בגרון. "אני, אתה מבין, ילדה של שמש,
צוחקת, שמחה. אבל אני צריכה לבדוק מהו מקור החום. אני חייבת
לדעת, בשביל עצמי, שהחום הוא לא רק חיצוני. שאני מסוגלת לייצר
אותו. גם בחושך, בקור. לבד." "אני יולי." הוא הרגיש שהוא נמס.

ליהיא. בת 16 ושמונה חודשים. ושלושה ימים. עד עכשיו החיים
חייכו אליה. בעצם גם עכשיו. אבל היא מרגישה שמשהו בשגרתיות הזו
לא מתאים לה, כבר לא מאתגר אותה. זה לא שמשעמם לה, וגם לא קרה
שום דבר דרסטי. ואם השינוי לא יפול עליה, אז היא תפיל אותו על
עצמה, ואז, גם אם הוא לא בא בהפתעה, הרי בעצם יש כאן דבר חדש.
ואז היא תראה מה היא באמת שווה. יולי מקשיב לה בשקט, איך היא
מנדבת על עצמה פרטים, כאילו ניחשה שהוא צריך לדעת, שהוא רוצה.
אבל היא לא מתרצת, רק מסבירה. ולא דורשת בחזרה. יולי מעדיף את
זה ככה, בינתיים. שתיקה, אולי חצי שעה, אולי פחות. "אתה רוצה
שאני אלך?". הוא לא מבין אותה; איך היא לא מפחדת? ממנו,
מהמקלט, מזה שהוא יגיד לה שהוא רוצה שהיא תלך. הוא כבר מזמן לא
היה צריך לחשוב כל כך מהר. ההתפרצות שלה אל המקלט הייתה כל כך
בוטה, מכל השקט הזה שהפך פתאום לזרם מילים, ונשימות שלא שלו,
ואפילו האור הזה שהיא מקרינה, בגלל שהיא כל כך לבנה הוא חושב,
במין קונטרסט צורם כזה בתוך השקט שלו. אבל היא, לא צורמת.
הנוכחות שלה לא מעיקה עליו כמו שהוא רגיל עם אנשים בדרך כלל.
"איך שאת רוצה" מסתנן לו מבין שפתיים חשוקות. שתרצה הוא מקווה.
"אז אני נשארת". "אני מקווה שיש לך אוכל. אין לי הרבה." מסיט
את השיחה לנתיב ענייני. קיומי. ליהיא מוציאה מתיק הגב הגדול
קופסאות שימורים, ופלים, שקית עם תפוחים ירוקים. "תיקח" היא
אומרת, פורשת ידיים כפוטרת את עצמה מהחזקה על האוכל. "תפוח.
הרבה זמן לא אכלתי תפוח". היא נוברת בערימת האוכל, ומתיישבת
קרוב אליו, ידה מושיטה לו את התפוח. "תודה." לוקח ונועץ שיניים
ואוכל, לועס במהירות ולא מרגיש את המיץ מטפטף לו על היד. ליהיא
מסתכלת עליו, חצי חיוך תלוי בריפיון, ציפייה מסויימת. יולי
מרגיש פתאום את העיניים וממהר לנגב את היד. "אני מצטער. רעב.
בדרך כלל אני אוכל לאט. תודה אבל. היה טעים." היא צוחקת "אתה
לא חייב לי הסברים. אני אורחת שלך אז תתנהג כרגיל. אני לא רוצה
להפריע לך." "את לא מפריעה לי." סוף סוף הוא משחרר קצת רגש. מה
אכפת לו בעצם אם היא תדע שהוא שמח בה. אין כאן אף אחד אחר שהוא
צריך להרשים חוץ ממנה והיא, נשמעת לו מרותקת כבר מהרגע הראשון.
אז שתדע. "אם את ילדה של שמש" הוא פותח, המילים מתגלגלות
באיטיות, כאילו פיו נשחק והתנוון כבר מחוסר שימוש "אז איך זה
שאת כל כך לבנה?" שוב היא צוחקת "זה הפרדוקס שלי, אתה מבין, כל
כך אוהבת את השמש, אבל ברגע שאני נמצאת תחתיה, אני הופכת
ללובסטר, ממש ככה. וכולם צוחקים, שכל פעם שאני בים אני גומרת
חצי בקבוק קרם נגד שיזוף, ועושים התערבויות כמה בקבוקים אני
צורכת כל שנה, שאני ג'אנקי של "ד"ר פישר". אבל אני חייבת את
השמש. או לפחות זה מה שאני מנסה לבדוק עכשיו". הוא מחייך "פה
לא תישרפי". היא מסתכלת לו עכשיו בעיניים והוא לא מצליח
להתחמק, מרגיש איך הלחיים מתחילות לבעור. "אף פעם לא ראיתי
כאלו" היא אומרת. "טרופות. כאילו טבעו בהן". איך היא רואה
לעזאזל, הוא שואל את עצמו. "תתן גם לי לטבוע?" היא שואלת,
ולוקחת אליה את היד הדביקה ממיץ התפוח. יולי רועד, מנסה להרחיק
את היד. "לא כדאי לך". "תתפלא", ושתי ידיה חמות, אוחזות לו
בלחיים, מלטפות את הזיפים והיא מנשקת אותו, על עפעפיים ושפתיים
יבשות. הוא קפוא בהתחלה, עדיין בהלם מסויים. הכל בפרק זמן קצר
כל כך. מהר. ואז, כשהיא מתנתקת ממנו הוא מושך אותה בחזרה, והיא
משלבת את רגליה הלבנות סביבו, ומעבירה אצבעות שקופות בשיער
הארוך שלו ומחבקת אותו. הסערה שבעיניו ברגיעה זמנית, כאילו
הצליחה לפרק חלק מהמטען של כל העננים בראש.

בלילה, שכבו חבוקים על המיזרון. היא לא התלוננה, הוא נזכר, לא
על הריח ולא על הקפיצים השבורים. "תספר לי" ביקשה, והוא דיבר,
מפתיע גם את עצמו. " כולם מסביב היו צבועים. שום כנות, הכל
מסיכות. בשבילי זה היה סרט אימה שהוקרן 24 שעות ביממה. שום דבר
לא ידוע מראש. אתה לא יודע מי יעשה מה ומתי. ובכל מקום. בבית,
בחוץ. אנשים שאומרים לי דבר אחד ואז הולכים למישהו אחר ואומרים
משהו אחר לגמריי, אבל על אותו נושא. וכולם עשו את זה ואני לא
יכולתי אז ברחתי. פיתרון פשוט כשאני חושב על זה עכשיו. אולי,
אולי הייתי צריך לדבר איתם, לשאול מאיפה כל זה מגיע, ואולי
לפתור את זה ככה אבל אני לא יכולתי אז. אולי גם לא עכשיו.
הכמות העצומה, מכלול כל כך גדול של אנשים. זה אמר בשבילי עבודת
חפירה מעמיקה, עם כל אחד. ולא הייתי עוזב באמצע הדרך, הייתי
נשאר עד הסוף עם כולם אחרת זה לא היה הוגן. אז ברחתי והשארתי
את הכל במקום הטבעי שלו. שיתמכרו לרגשות המזוייפים שלהם.
ומצאתי כאן מקלט, נטוש, עם מיזרון. ועשיתי לי חופשה. בית הקיט
שלי אם תרצי. כאן הזמן עובר בשבילי, איתי, ואני לא צריך לרדוף
אחריו ואני לא צריך להספיק כלום כי אני מחליט מה אני צריך
לעשות ומתי ואיך. לאט. ככה אני אוהב את זה. ככה אני רגיל לזה.
ואני כבר לא בוכה. לא על זה. עם המילים האחרונות הוא הרגיש את
הרעד בגרון, זה שכבר הספיק לשכוח, והדמעות התחילו לזלוג, לאט.
כמו שהוא אהב את זה.

הוא לא זכר מתי נרדם, אבל הוא זכר שהיא הייתה לידו וכשהוא קם
בבוקר היא לא. התהפך ומישש את הכרית שהייתה קצת לחה מדמעות.
הוא הסתכל בה טוב, לא שלולית מאוחה. הוא יכל לראות כל דמעה
בנפרד. איפה היא? הוא התרומם לישיבה. מבין השיער המבולגן הבחין
בכתם לבן במרכז המקלט. היא ישבה מתחת לפתח האוורור, קרניים של
שמש זורחות עליה, והיא זורחת. "עכשיו" הוא מלמל בקול מלא אכזבה
"עכשיו נשרפת".

היא עזבה מייד אחר כך, משאירה אחריה שקית עם תפוחים ירוקים ואת
הריח שלה, ספוג במיזרון, בסולם, בכל. יולי כעס על עצמו. אף פעם
הוא לא נותן לאנשים מספיק הזדמנויות. או הזדמנויות של ממש.
אצלו הכל טוטאלי והוא לא יכול להבין שזה לא ככה אצל אנשים
אחרים. והוא לא מוחל על מעידות. והוא לא מבין תהליכים. רק
פצצות. והרעש וההדף משכיחים מספיק, מספיק בשביל שהוא ימשיך,
מספיק בשביל שכל האחרים לא. ופטריית העשן מקשה על הראייה.





"העולם מסתיים באותה דלת חסומה"
פול אוסטר/המצאת הבדידות