דינג דינג דינג.
צלצול בדלת.
אני קם בקושי מהמיטה, כורך סביבי את השמיכה באיטיות. כבר
שבועיים שלא יצאתי מהבית, שוכב כל היום במיטה בחוסר מעש.
מהעבודה לקחתי חופשה לזמן בלתי מוגבל, והבוס אמר לי שאם תוך
כמה שבועות אני לא חוזר, אז אין לי מה לחזור בכלל. לי זה לא
משנה. כל החיים האלה כבר לא משנים כלום.  רוב היום אני מבלה
במיטה, מתחת לשמיכה. העיניים שלי כבר נפוחות מבכי, והשקיות
השחורות מחוסר שינה שתחתיהן לא עוזרות במיוחד למראה שלי.
בלילות אני לא מצליח להרדם, כל הזמן חושב עליך, ועל מה שעשית
לי.
אני גם בקושי מתקלח, והשיער שלי מדובלל ולא מסורק, וכולו
קשרים.
אבל לי לא אכפת. כל השבועיים האלו אני חי על חלב עמיד, טוסטים
יבשים, ובעיקר על רחמים עצמיים. לעולם לא חשבתי שתעשי לי כזה
דבר. לא תיארתי לעצמי שאת מסוגלת. כבר שבועיים אני משחזר את
המשפט: "אבל אולי אני עוד אחזור". כן, בטח. ניתקתי את כל
הטלפונים בבית, שלא יפריעו לי, והטלויזיה מנותקת מהחשמל. אין
לי מושג מה קרה בעולם בשבועיים האחרונים, וגם לא ממש אכפת לי,
כי אני יודע מה קרה לי. כל העולם כפי שאני מכיר אותו קרס. כל
מה שחשבתי עליך, השתנה. כל מה שחשבתי על עצמי, השתנה. אני כבר
לא מסוגל לחיות את החיים האלה באותה צורה, בלעדיך. וכבר
שבועיים אני לא חי חיי אדם. ביקשתי מהחברים לא לבוא לבקר,
ומשום מה הם הסכימו.
כנראה שגם הם מבינים את גודל האירוע, את מה שאת מסוגלת לגרום
לי. הם קיבלו בהבנה את קריסת המערכות הטוטאלית שעברתי, והם לא
מטרידים אותי. אמרתי להם שכשאני אהיה מוכן לחזור למסלול הרגיל,
אני אודיע להם. אף לא דפיקה בדלת לא נשמעה בשבועיים האחרונים.
אפילו השכנה לא באה לבקש סוכר. אבל לי זה לא משנה. לא משנה
בכלל. כי אני לא צריך כבר קשר עם אנשים אחרים, אחרי שאיבדתי את
הקשר איתך. כבר שבועיים כל מה שאני אומר לעצמי בראש זה :"אבל
אולי אני עוד אחזור". חוזר ואומר. ולפעמים אפילו מאמין שכן, זה
אפשרי. ואולי זאת את עכשיו, בדלת, בכל זאת חוזרת אלי, חוזרת
לבית החם שנתתי לך, לתחושת הביטחון הזאת שאת היחידה בעולם
שחשובה לי. וזה באמת נכון, כי בשבועיים האחרונים אף אחד לא היה
חשוב לי יותר ממך. אולי החלטת שזהו, מספיק לך עם ה"הפסקה" הזו,
ואת כבר מוכנה לחזור למה שהיה פעם. לפני שבועיים.
דינג דינג דינג.
צלצול בדלת.

-"מי שם?"
כן, זאת את, אני ממש יכול להרגיש את חום הגוף שלך מבעד
לדלת...

-"מתרימים!"
שיט.