האישה שיושבת לידי בתחנת האוטובוס יפה. יש לה שער בצבע שמש
אסוף בגומיה לבנה, היא לבושה כמו דוגמנית והעניים שלה בצבע
תלתן. רק האף שלה, כמו שובר שלמות, אם היה טיפה יותר קטן היא
בטח הייתה הרבה יותר יפה. היא בטח הייתה מושלמת.
האישה שיושבת לידי בתחנת האוטובוס אוכלת תפוח אדום, בנגיסות
קטנות היא חושפת את ליבו הלבן אל העולם.
לאישה שיושבת לידי בתחנת האוטובוס מצלצל הפלאפון והיא מספרת
למעוניין על מה שקרה לה היום עד שהיא התיישבה לידי בתחנה.
אני מחכה שהיא תשאל אותי משהו. אם קו 46 כבר עבר... כל דבר.
אבל היא בטח יודעת. היא מכאן ואני לא.
אני מסתכל לה על הרגליים ואז על האף. אם היה לה אף קטן יותר,
חשבתי, היא בטוח הייתה יותר יפה.
האישה שיושבת לידי בתחנת האוטובוס, יש לה חיים יותר יפים משלי.
יש לה בטח חברים וחבר שאוהב אותה, שאפילו מסוגל למות בשבילה,
יש לה בטח משפחה שדואגת לה בבית ולא רק חתול ג'ינג'י והרבה
בלגאן.
היא בטח לא רואה פסיכולוג פעם בשבוע. הבטחון העצמי שלה בטח
גבוה... כי היא יפה.
כל כך יפה שבטח האף הארוך שלה לא מפריע לה בכלל. כשהיא הולכת
ברחוב אנשים בטח מסתכלים עליה וחושבים מחשבות טובות. ואני?
כשאנשים מביטים בי הם חושבים שאני מהפריקים האלה שיושבים
בתחנות אוטובוס בשביל להסתכל על בנות יפות ולהטריד אותן בשאלות
סוטות או משהו כזה.
האישה שיושבת לידי בתחנת האוטובוס בטח פוחדת ממני. אני בוחן
אותה כבר הרבה זמן וכל הזמן כותב דברים במחברת שלי. היא בטח
מתפללת שאני כבר אקום ואלך או שקו האוטובוס שלה יגיע.
וכמובן, היא יפה. ואלוהים תמיד ממלא משאלות של אנשים יפים. הקו
שלה מגיע והיא עולה ונעלמת מאחורי דלתות מתכת.
אני קם והולך. אם היה לה אף קטן יותר, אני חושב, היא בטוח
הייתה מושלמת.