מרכיבה על עצמי את המשקפיים השחורים הכהים, כדי שלא תראה
שבכיתי, ונכנסת לחדר שלה. אפילו פותחת את הדלת טיפה בפראות,
שתראה מה-זה. אני שואלת אותה, למרות שיודעת את התשובה הכואבת
"אני ילדה קטנה?", והיא עונה "כן".
ואני רוצה לצעוק, רוצה לצרוח. כוס עמק, אני כבר כמעט בת 17!
היא לא מבינה שהיא מונעת ממני הישגים שכל מוזיקאי בגיל משולש
משלי חולם להגיע אליהם. הכל צריך לעבור את ה-ok שלה. ואני
אשתוק כמובן. אני לא אתעקש על שלי, אלא ארכין את הראש ואגיד
יפה "כן אמא..."
ואני מתביישת כבר בתירוצים שאני ממציאה במקום להגיד "אמא לא
מרשה".
מתביישת בעצמי.
מתביישת בעצמי שאני הבת שלה. |
