על דשא ירוק
מול ים סוער
ורוח קרה
זוג מתיימר
להכיר עוד יותר
לחפור בנפשו
ולומר את אשר
עמוק בתוכו
תחת מעטה של שקרים
של בושה
הוא חופר
מגרד
את כל האשמה
ועיניו עצומות
ודמעות לא ידע
וקולו החנוק
ממשיך על פי החלטה.
לפתע בדממה הדורשת כל כך
המלאך לו אומר:
"טעית. נסלח"
ואומר שמבין
וגם שיודע
ושקצת מכיר
ויד אז שולח.
מלאך, אגדה, חלום אמיתי,
אך אחרי זה מודה
לא שם הייתי.
ואולי העיניים שהיו רחוקות
ואולי הפחדים שבעצם כבר לא
ואולי סתם כי ככה אנחנו לפעמים
ואולי העיקר שהמשכנו,
חברים.