בניתי חומות, אותן חומות שיצרו את בדידותה של סבתי, הסבתא הכי
חברמנית שתמצאו.
כל השנים הללו כעת נראות לי כרצף אחד, כחודש מתמשך אחד ורק מס'
אירועים מתוכו חרוטים באלבום זיכרונותיי.
לנגד עיניי עומדת התמונה שלה ישובה על הכורסה שלה ליד החלון
בסלון, מתחתיה הכרית הענקית שהכינה לעצמה בימים טובים יותר.
הטלוויזיה דלקה מולה אך לא היה לה כל עניין בדמויות שריצדו על
המרקע, אם היה לה עניין, באיזשהו שלב היא איבדה את היכולת
לעקוב. עיקר עניינה היה בדמויות בבמה הביתית - בנו בני הבית.
היא חיכתה בקוצר רוח לשובי בצוהריים הביתה מביה"ס כדי שאחמם
לשתינו את האוכל, כדי שאספר לה על ציוני, אתלונן על מורה זו או
אחרת, אגלה לה בסוד כי נדלקתי על בחור זה או אחר, אח"כ היא
תגער בי כי איני משקיעה את כל המאמצים והפוטנציאל שלי
בלימודים... אבל בד"כ זה פשוט לא היה ככה.
היא באמת ראתה בי את הצוהר לעולם הצעיר והבריא, רצתה שאשב
לצידה בכורסה ואספר לה, שאלה ונדנדה.
אבל אני עברתי משברים משלי.
מכל המריבות שהיו בבית, שבסיומם, או במהלכם, הייתי טורקת את
דלת חדרי ומסתגרת בו עם מחברותיי, בורחת ללימודים, מכל אלה
נותרה עוד תמונה בראשי.
בתמונה זו אני יוצאת מחדרי לאחר כמה שעות לימודים ושיחה
בפלאפון בחדרי, אל המטבח להכין כוס קפה, לקחת משהו לנשנש ורואה
את סבתא יושבת בכורסתה בסלון, מולה על המרקע משודרת אחת
הטלנובלות הארגנטיניות, עיניה עצומות למחצה, היא מרגישה בי
עוברת בקרבתה, העיניים נפקחות בשמחה ומביטות בי בחום אימהי,
היא כל כך שמחה לחברתי, היא שואלת אותי שאלות, אני עונה תשובות
קצרות, מכינה כוס קפה, מכינה לה כוס תה לבקשתה ומסתגרת שוב
בחדרי ללמוד למבחן הקרב במתמטיקה.
התמונה הבאה שעומדת בראשי הי א תמונה מלפני שבוע, תמונה מן
הלוויה: חבר שלי חובק במותניי הרועדות אני היסטרית ועיוורת
מבכי כאשר מוציאים את גופתה עטופה בסדין כחול, צמוד-צמוד לגופה
המלא אחרי כל הכימקלים שקיבלה בביה"ח, באיטיות מכאיבה מכניסים
את גופתה של האישה שגידלה אותי תחת ערמה של חול.
ערמה שמתכסה בשכבה אדירה של זרי פרחים, כמות ענקית שיכולה
להעיד כמה שהייתה אהודה בימים הטובים, הימים בהם הייתה בריאה
ויפה.
התמונה החדשה שצפה במוחי שלא יכול להתענות עוד, היא תמונה
מעורבבת ממס' מקרים, ידה הרכה אוחזת בשלי, עיניה על שלי והיא
מספרת לי שלמרות כל מה שאני מעוללת "היא יודעת איזה בנאדם טוב
אני, שהיא חינכה אותי כראוי. היא שואלת למה שיניתי תסרוקת
ובאותה נשימה אומרת תודה. תודה על כל הפעמים שעזרתי לה, עשיתי
למענה, מתנצלת על הטרחה, מאחלת לי המון אושר ומצווה עליי לשמור
על אימא.
כך ביקשה בלילה האחרון לפני שלקחו אותה לביה"ח, כשהיא הייתה
מוקפת בכל מי שאהבה, כשהייתה מסוממת מהמורפיום.
מוקדש לסבתא שלי ז"ל, שזכתה לחיות עד אחרון ימיה עם אנשים
אוהבים ודואגים.
לאישה שהייתה הגבר בבית, זו שפשוט לא יכלה למות כי היא הייתה
על-אנושית.
שתנוח נפשה על משכבה בשלום.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.