אריחי האמבטיה קרים. העור בכפות הרגלים נשרף קצת. אפשר גם
להרגיש את הסדקים והרווחים שביניהם. לא משנה בכלל אם מדלגים על
קצות האצבעות או דורכים עם העקב. אני פשוט הולכת. הבוהן רטובה
פתאום. שלולית שמתפשטת לכיוון האסלה. זה אשמתך, אתה עומד עם
סכין הגילוח, נשען , תיזהר אל תשבור, על הכיור . סורק את הפנים
שלך במראה המוכתמת. אני   צריכה לזכור לנקות אותה, וגם לנגב את
השלולית. בשעה כזאת של הלילה, הייתי בטוחה שאראה אותך מצחצח
שיניים. אבל הקצף הלבן על הפנים שלך לא משקר. אני דורכת בתוך
השלולית עם כל הרגל. מחליקה עם היד על הגב שלך, רואה את
העיניים שלך במראה, ואז, מהר, מולי. אל תיפול, אל תחליק,
תיזהר. אל תדאג. אני מחבקת אותך, חזק, חזק,  עם כל הידיים שיש
לי.  ואתה, אפילו אם חשבת לנשק אותי, או להתחמק, מחבק אותי
עכשיו בחזרה, מניח את ראשך על הכתף שלי, משאיר כתמים של קצף
לבן.


לפני שנים רבות, היה בוקר. הוא בא לאט, בעייפות, עם קרניים של
אור וכתמים של צהוב. הקרניים דפקו בעדינות על החלונות והכתמים
חמקו בין התריסים ונחתו בלי אישור על הלחיים ועל העפעפיים.
הגבר התרומם באיטיות על מרפקו, ואז על רגליו. אנחה עמוקה,
אוויר קר, יום חדש , בוקר טוב. צריך לסגור את התריסים, הוא
ניגש אל החלון, הביט אל החוץ. שביל החול נוצץ בזהוב. הבתים
הישנים, קצת עקומים, אבל שורדים, וביום אביב יפה כזה נראים
כאלו קיבלו תמורה הולמת בעד שרותם הנאמן. אולי עדיף לפתוח את
התריסים. באמת יום יפה היום.
היא פתחה עיניים. המיטה גדולה כל כך. היא לעולם לא התעוררה
במיטה גדולה עד כדי כך. אפילו המיטה הישנה והחורקת של הוריה
נראתה לה קטנה פתאום. היא התגלגלה מצד אחד לצד שני, ושוב לצד
שלה. ואז התיישבה בבת אחת כי הבינה שאם בצד שלה יש אותה ובצד
שלו אין כלום -אז.           הנה הוא. עומד אל מול החלון. האור
הראשון כבר מצא מקלט בין שערותיו, גבו החשוף בטח מכוסה עור
ברווז, ואיך בכלל הוא עומד שם, ערום כל כך, רחוק כל כך. היא
עטפה את עצמה בסדין הלבן הדק, שהשתרך אחריה על הרצפה, וניגשה
אליו.  הוא הסתובב אליה, מבחין בשמחה שאצלה האור בחר להשתכן
דווקא בעיניים והריח שלה, והעור שלה, והנמשים, עדין שלה, כמו
אתמול. היא פרסה את ידיה, הסדין נמתח כמו כנפיים, או יותר נכון
כמו הקרום אצל העטלפים והסנאים המעופפים, רק בלבן. היא אספה את
כתפיו וסגרה את כפות ידיה על עורפו, חיכתה עד שיאחוז בגבה, ואז
לחשה אליו. "אם תשחרר את ידיך ראשון, אתה תהיה הראשון ללכת
ממני. אם אני אשחרר ראשונה, אני  יהיה זאת שתשאיר אותך לבד."
השפתיים שלו נגעו בעור הרך שלה, הוא הרגיש את פטמותיה מתקשות
תחת הסדין. איברו התקשח באחד, אך ידיו נותרו על גבה. הוא לא
לטף, לא העביר את אצבעותיו על עמוד השדרה, לא דגדג את עורפה.
הרוח החליפה את האור שבין התריסים. עוקצת קצת, קרה מאוד, היא
ניסתה להיכנס ביניהם, אך החיבוק היה חזק כל-כך, גוף אל גוף,
שלא נותר אף חלל אחד אליו היה אפשר לפרוץ.
הלילה בא. הלילה הלך. הבוקר בא שוב. הוא ידע להרגיש את החיוך
שלה על כתפו בלי לראות אותו. קצות האצבעות רגלה, דרכו קצת על
שלו. היא יכלה להניח את כל כף רגלה עליו ועוד היה נשאר מקום.
הם היו יכולים לצאת לריקוד מטורף, שני אנשים עם זוג רגלים אחד,
אבל הם רק עמדו שם, גם כשהאביב הלך. ידיה חמות כל-כך, עדינות,
כמעת לא מורגשות. מעבר לחלון ילדים רדפו אחרי גלגל אופניים. הם
רצו ושובל של חול עלה ונחת אחריהם. הבתים העקומים הביטו בהם
ונדו בראשם בחוסר אישור. וכשהחורף הגיע שובל החול, התחלף
בנתזים  וטיפות חומות. העקבות שהשאירו הערדליים לא החזיקו
מעמד.
אומרים שיום אחד אפילו ירד שלג. הילדים יצאו החוצה, עם ידיהם
הערומות בנו בובות ואספו מצבורים למלחמות שעליהם קראו רק
בספרים. השלג שנמס חדר לתוך המגפיים, העור על האצבעות נהיה
אדום וסדוק. אבל ידיו של הגבר נשארו חמות ויבשות על גבה.
      היה המון רעש כשהגיעו לסלול את הכביש. הוא חדר מבעד
לחלון יחד עם אלפי הרסיסים הקטנים של החול ושל המילה החדשה,
אספלט. הם הסתובבו באוויר החדר ונחתו על לחיה, על הסדקים
הקטנים של עורה, הקמטים הצרים וכמעת בלתי נראים תחת עיניה. על
הסדין הלבן. הילדים, כבר נערים, יצאו אל השחור החדש, מיששו
אותו, קודם בנעליהם, ואז ברגליהם היחפות. זה בטח מתחמם מאוד
תחת השמש הרותחת, במיוחד בימים של קיץ חשב הגבר, וכשהקיץ הגיע,
חשב כך שוב. הרצפה עליה עמדו הייתה נעימה תחת רגליהם תמיד. רק
לעיתים היה עובר רעד קל של קור בגופם, והוא היה מרגיש את
שיערות ידיה סומרות.
גם הבתים מסביב לכביש החדש השתנו. אלו שפרשו לגמלאות השאירו
במקומם קומות וחלונות חסרי מבט שלא נדו בראשם לשלילה לשום דבר.
גם לא כשהנערים הביאו נערות יפות להתנשק ולגעת תחתיהם.  הוא
תהה אם פניה עדין מלאות נמשים, או שאלו הלכו לאיבוד בין
הקמטים, שבהם כבר הרגיש, לא כמעת, על כתפו. והיא תהתה דווקא
בנוגע לשיערו, אם אולי נשר קצת, ואולי איך זה יהיה לגעת בו
שוב, לחפון אותו בין אצבעותיה, אולי אפילו למשוך קצת עד שינבח
עליה במחאה, או יצבוט בנקמה את בטנה. היא חשבה כך, והדקה את
ידיה בחוזקה על עורפו והוא על גבה.

שוב הופיעו הילדים. אולי עם גלגל אופניים, לא רואים כל כך טוב.
היו אלו הילדים של אותם הנערים והנערות, גברים ונשים, שהיו
יוצאים מדי פעם לטייל תחת העצים הירוקים החדשים, זה עם תיק, זו
עם בטן כבדה. הוא לא יכל להצביע על היום בו הריח שלה נעלם וריח
כך-כך לא מוכר של זקנה פלש פנימה.  העור הלח תחת הסדין
המדובלל, זרם בשיפולים בין ידיו וברכיה נשענו על שלו. כשהגיע
שוב האביב היא ידעה שלא תוכל לעמוד יותר, וגם רגליו כשלו. מעבר
לחלון נשמעו צפירות המכוניות אבל הוא שמע רק את נשמותיה הכבדות
באוזנו, ופחד שהבאה תהיה האחרונה. וכשהגיע הזמן לחש אליה. "לא
רקדתי אתך, לא הרגשתי את ילדי בועת בבטנך, לא נגעתי בשחור החם
של החוץ ברגלי היחפות, לא הרחתי את הפיח, לא אמצתי אותך לגופי
או חדרתי אליך תחת עץ ירוק, לא ראיתי את עיניך באור של השקיעה,
לא החזקתי את ידייך כשרעדו מכאב, לא חפנתי את ראשי בין רגליך,
לא הלכתי אתך ולא ידעתי לאן נוכל להגיע."
היא הרימה את ראשה מכתפו והביטה לתוך עיניו.  בפנים הזקנות
והלא מוכרות הוא שמח לגלות את האור של עיניה שלא נעלם. "לא
עזבת אותי" היא לחשה, וחייכה אליו. בו הרגע נפלו שניהם, אל
הרצפה הנעימה, הלא קרה והלא חמה, ואפילו אם הייתה זו או אחרת-
לא היו מרגישים בכך יותר.




סיפור יפה. אתה לוחש, ומדגדג לי את האוזן עם הזיפים המוקצפים
שלך. אל תדאגי, לנו זה לא יקרה. אתה משחרר את הידיים שלך,
וגופך החם חומק מבין שלי. עוד שניה ואתה כבר עומד מולי, מנגב
את הפנים, מביט בי בחיוך. עוד שנייה נוספת ואתה כבר עוזב, צועד
על האריחים הקרים כאילו רגליך לא מרגישות דבר. והנה עוד שניה.
שבה אני לבד בחדר האמבטיה, השפתיים שלי עוד לוחשות, הקצף נמס
לאט על כתפי והגוף שלי כל כך, ערום, כל כך לבד. אני לא דואגת.