אני ומאיה היינו חברות הכי-טובות. אפילו יותר מזה.
הכרתי אותה בכיתה ד', איך שהגעתי לביה"ס החדש ביישוב החדש.
בהתחלה מאיה קצת הפחידה אותי, היא מאוד דומיננטית - ובתקופה
ההיא, אני עוד הייתי קצת חלשה, עוד נתתי לעצמי להיות קצת
קטנה ליד אחרים. אבל אח"כ, הפכנו לחברות הכי-הכי טובות. שום
דבר ואף אחד לא יכל להפריד בינינו - היינו מחוברות בחיבור חזק
יותר מכל דבר קיים. עשינו הכל ביחד, תקועות אחת בתחת של השנייה
25 שעות ביממה. אהבתי את מאיה יותר מהחיים שלי והיא הוציאה
ממני את המיטב - לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיה.
עד כיתה ט'.

בכיתה ט' נפתחנו קצת לאנשים והכרנו עוד חברות. בנוסף לחבורה
הקבועה שלנו, אני הכרתי גם את הילה.
את הילה הכרתי במקרה בכיתה ח'. היא הייתה חדשה באיזור שלנו
ונפגשנו דרך חברות משותפות.
ילדה מקסימה, הילה הזאת, עם המון מה לתת לאחרים, תמיד קורנת.
ממש מותק של בחורה. ממש נהניתי להיות איתה, וידעתי שגם היא
נורא אהבה אותי.
ערב אחד, בחופש הגדול לפני כיתה ט', נפגשנו כמה בנות בגן
הציבורי, כמנהגנו כשהיה משעמם. גררתי איתי את הילה. היא ממש לא
הייתה בטוחה בעצמה והיא הרגישה נורא נדחפת. אבל כולן נתנו לה
הרגשה ממש טובה והיא דווקא נהנתה.
עוד בן אדם שפגשתי באותה תקופה היה ערן. וואו. כדי לקצר מעט,
אני רק אספר שערן הפך מהר מאוד לחבר שלי ואני הייתי מאוהבת בו
עד מעל הראש.

התחילה שנת הלימודים. עדיין הייתי החברה הכי-הכי של מאיה,
ובנוסף - גם החברה של ערן. בלי לשים לב, התחלתי לעשות את מה
שתמיד עושים כשיש חבר - מתרחקים מהחברות. לאט לאט התנתקתי
ממאיה, שלאט לאט התקרבה להילה.

דבר אחד שלא ידעתי על הילה היה שהיא הייתה בעצם נחש. נסיבות
חייה וקשיים במשפחה שלה גרמו לה להיות בן אדם תחמן, מסתורי,
אנוכי וזומם מזימות. היא בן אדם שמתחבר עם מישהו, שמתפקד במשך
פרק זמן מסויים כסטאר שלה, הפייבוריט שלה - עד שנמאס. ואז היא
עוברת למישהו אחר, וחוזר חלילה. ככה היא.
אבל אז עוד לא ידעתי את זה. עד שהיה מאוחר מדי.

המצב שלי עם החברות התחיל להדרדר. לא רק שהתרחקתי, גם התחלתי
להרגיש לא שייכת. אני לגמרי מאשימה את עצמי בסיפור הזה, כי אני
זאת שהתרחקתי, שנתתי לעצמי להתעוור לגמרי מאהבה כלפי ערן ולא
פקחתי עיניים גם כשהרגשתי שאני נשארת לבד.
הילה, מטבעה, החלה להסית את מאיה נגדי. אחרי שנמאס לה להיות
חברה שלי, הסטאר החדש שלה היה מאיה.
היא תפסה את מקומי אצל מאיה, ואני? אני לא הרגשתי. עד שלאט לאט
התחלתי לקלוט מה קורה סביבי...

בהתחלה עוד ניסיתי להציל את מעמדי. רדפתי אחריהן - השקעתי כל
שנייה פנויה להיפגש עם מאיה או הילה, העיקר להיות איתן כדי שהן
יאהבו אותי. הייתי כל-כך פתטית, כמו סמרטוט רצפה עלוב. רצתי,
התקשרתי, נפגשתי, נדחיתי... כל-כך השקעתי בהן - וקיבלתי כלום
בחזרה. מאיה אפילו לא שמה לב להשפעה של הילה עליה. לא יודעת אם
היה לה בכלל אכפת. גם היא בגדה בי, הפנתה לי את גבה.

בחופש הגדול בין ט' ל-י' נפגשתי עם הילה ודיברתי איתה על המצב.
רציתי לדעת מה היא חושבת, אם יש לי סיכוי להיכנס בחזרה לחבורה
שלהן, שהמצב יחזור לקדמותו.
הילה הסבירה לי בנינוחות, בלי להניד עפעף, שהן עברו איזשהוא
תהליך בחופש שליכד אותן נורא, ואני... פשוט לא הייתי שם. היא
אמרה שהיא לא פוסלת את האפשרות שאני אשתחל חזרה לעניינים, אבל
אני אצטרך להשקיע.
כל מילה שלה צרבה לי בלב, השאירה לי צלקת מכוערת

באותו רגע התחלתי להבין מה קורה. הזונה הזאת עשתה הכל בכוונה.
היא פשוט גרמה לכל החברות שלי לנטוש אותי, להשאיר אותי פצועה
וחבולה. לאף אחת כבר לא היה אכפת ממני.
הילה לקחה ממני את כל מה שהיה לי יקר, רמסה אותי והרסה אותי עד
היסוד. היא לקחה ממני את מאיה.
הבנתי שאין לי מקום שם יותר.

החלטתי לצאת מזה כל עוד אני יכולה. אבל הייתי שבורה. בכיתי
המון. לאן אני הולכת עכשיו? איך אני ממשיכה? איך אני מוצאת לי
חברות חדשות באמצע החיים?
           ואיך לעזאזל מאיה יכלה לבגוד בי ככה?!

אני אחזור ואומר, אני יודעת שכל באשמתי. גם אני נטשתי את
מאיה באיזשהוא מקום בכך שהייתי עם ערן. אני הבאתי את זה על
עצמי.

מצד אחד אני שונאת את הילה. ברור, למה שאני לא אשנא אותה? היא
הרסה לי את החיים לתקופה מסויימת.
אבל מצד שני, אני ממש מודה לה. בעקבות ההתנתקות, עברו עליי
המון שינויים ותהליכים והפכתי לבן אדם הרבה יותר טוב ובוגר ממה
שהייתי לפני, כשהייתי איתן.
למען האמת, אני עוד בקשר טוב עם מאיה - הקשר השתקם מעט. אנחנו
מדברות, נפגשות המון, צוחקות... אני מרגישה כמו פעם. כמעט
כמו פעם. אבל זה לא יהיה אותו דבר אף פעם. אני כל-כך מייחלת
ליום שבו מאיה תבין כמה שהילה היא נחש. נחש ארסי.

אז הילה, המון תודה לך. תישרפי בגיהנום.