לפעמים נדמה לי
שאני קצת חכם מידי,
בשביל הגיל הזה,
שלי,
זו הרגשה קצת מטופשת,
מיגרנה קבועה,
עם חשיש או בלי,
יש לי תיאבון של חזיר,
אבל הוא לא מוגדר,
החיים כאוקיינוס,
האתמול כמדבר,
נדמה לי שהלכתי
דימוי אחד,
יותר מידי רחוק,
ועכשיו,
על הגב,
יותר תשובות
מכדי שאוכל לשתוק.
תשובות חשובות,
רטובות,
אך מי ישאל,
מי תשאל
את השאלה?
חוכמה חסרת-שומע,
כמוה כקללה,
כמוה כטיפשות,
נרקיסיזם למתחילים,
עניין מוכר ודי פשוט.
אז איפה משיגים פה,
לכל-הרוחות,
קהל שיהיה מוכן
לשלם?
יש אינספור ליצנים,
ואת כולם אגלם,
מה, בעצם, קורה,
מה קרה?
כבר אי-אפשר לשבור
על אף-אחד,
כמה שברים של לב?
אני עייף, אני טיפש
מכדי להבין את כל
שהמוח שלי חושב.
מי בכלל שם לב?
על מה המהומה?
היצירה כריפוי בעיסוק,
וגם שם, כמו אידיוט,
אני מתעסק באימה,
מפשיט את עצמי
ומיילל שקר,
זה מרגיש, פה ושם,
כל-כך מיותר,
שיעור, הפנמה,
ומיד עוד שיעור,
עם או בלי אלכוהול,
זה אותם הפחדים,
גם אותו הניכור.
העבר מסודר,
בקפידה,
על מדף,
ההווה לא נרגע,
העולם מטורף,
הלב מכוסה
במעט מידי שכבות
של אבק,
החיים כנובלה,
כטלנובלה,
כמשחק,
האדם כמקק,
הראי כשופט,
ויותר אהבה ותשובות
משאוכל אי-פעם
לתת,
רק ניצוץ של אמת,
להפגת הבדידות,
אמן מתוסכל,
כמה נוח, כמה קל,
דרגה עילאית של
רדידות. |