בבית קפה "פנאי" ברחוב יהודה הלוי, מכסים את השולחנות הירוקים
העגולים במפות לבנות מעוטרות בפרחים כחולים, שלא ייראו כל
השריטות המבישות שנחרטו על הפלסטיק בידי סועדים חסרי מנוחה. גם
הקירות המוכתמים בטביעות אצבעות שחורות, שהוטבעו בידי סועדים
חסרי מצפון, מכוסות היטב בתמונות נאות שעדיפות בהחלט על קירות
מוכתמים, סדוקים ומתפוררים לדעתם של בעלי בית הקפה. כשמתחיל
הקיץ ובית הקפה מתמלא קולות וצחקוקים, יכולים הסועדים לעשות
ככל העולה על רוחם: לצחוק צחוקים גדולים, לעשות תנועות מגונות
עם הידיים, ללכלך את המפה הלבנה. הכל מותר כל עוד לא מוסרת
המפה מן השולחנות ומגלה את הכלימה שמתחתיה.  
אריאל היה צריך לדעת שאם יקפל את קצה המפה הלבנה כלפי מעלה,
תיגש אליו המלצרית העדינה, ותסביר בחיוך שהמפה מיועדת כדי
לשמור את השולחן נקי לאחר הארוחה, שהעץ הירוק לא יכוסה שריטות
נוספות.
הוא היה צריך לדעת שתנזוף בו קלות, תשים תפריט על השולחן
ותסתלק בעצב. אבל משום שלא ידע,  התבייש בעצמו והחל כוסס את
ציפורניו ומפנה מבטים מתוחים לעבר השעון. עיניו הנפוחות מבכי
סונוורו מן שהמש החזקה, לכן לא הבחין ביואב כשניגש אל שולחנו,
מנפנף מולו בעליצות. רק כשהתיישב יואב מולו ואמר בחצי נזיפה:
"מה זה, העיניים שלך כמו פנסים"! , הרים אריאל את ראשו, ואילץ
עצמו לחייך. הוא נאלץ לאמץ את כול כוחו כשאמר בכאב: "קרה משהו
נורא" .
יואב גיחך. "לא הלך לך איתה אתמול, מה?" אמר משתדל לשמור על
קול רגוע, אבל נימה של בהלה קלה הסתננה לדבריו. המלצרית קרבה
לשולחנם, מחייכת באדיבות. יואב הזמין מילקשיק שוקו וניל. אחרי
שרשמה את ההזמנה, הביטה המלצרית באריאל בציפייה קודרת. אבל
אריאל לא רצה כלום.
הוא נעץ את שיניו בכוח באחד הזיתים שהיו מונחים על צלוחית קטנה
לפניו, והחל מטופף על שולחן. צליל התיפוף על העץ מאחורי המפה
הלבנה נשמע היטב. יואב הביט בו ונשך את שפתיו במתיחות. "הפילו
אותך החארות האלה" אמר לאריאל. "דווקא כשכבר הגעת לקטע של
הפסיכולוג. אמרתי לך, זה מכשיל את כולם זה, אף אחד לא מספיק
נורמלי בשבילו. את כולם הוא שולח לסיירת המאנייאק". אריאל
השפיל את עיניו אל המפה המצויירת וחיפש בקדחתנות נקודה להיאחז
בה. הוא מצא אותה לבסוף בתוך פרח כחול שכותרתו ריחפה על המפה,
במרחק מה מן הגבעול, ולא התיק את מבטו מהנקודה כשאמר במהירות,
עוצר את נשימתו :"איריס נהרגה".
המלצרית ניגשה  לשולחנות והגישה ליואב שנתן באריאל מבט המום,
כוסית מליקשייק גדולה. "עוד משהו"? שאלה באדיבות ומשלא נענתה,
משכה בכתפיה ופנתה לשולחן אחר. יואב הרכין את שפתיו אל הקשית
ומצץ. אחר כך ליקק את שפתיו, מחה מעט מן השוקולד שנותר עליהן
במפית הלבנה שהיה רשום עליה באותיות כתומות מאירות עיניים:"יש
לך פנאי לכוס קפה"  ומתחת לכתובית היה מצוייר איש שמן, צוהל
אוחז בידו כוס קפה, ושאל בקול קפוא  איך זה קרה? ". פקעת גדולה
נתקעה בגרונו של אריאל. קולו היה צרוד כשאמר: "היא עשתה תאונה
עם האופנוע, היה שמן על הכביש והיא לא ראתה והתחלקה ונפלה,
בדיוק באותו רגע הגיח מאחוריה פולסוואגן שנסע מהר מדי", יואב
נעץ באריאל מבט חשדני שהתפוגג לחלוטין כשהביט בעיניו האדומות
של אריאל, ובידו שלא הפסיקה למשמש ולמעוך את הזיתים שעל
הצלוחית. הוא השעין את ראשו בין ידיו וכיסה את עיניו. קולו היה
חנוק מדמעות כשאמר: "כוס אממו". אריאל רכן לעברו של יואב ולפת
בידו בחזקה. "יואלה התקשרה לספר לי את זה" אמר. חשבתי שאני
משתגע. לקחתי שני כדורי ואבן ולא עזר. אני  לא מצליח לקלוט את
זה בכלל". הוא ניסה למצוא את הנקודה במפית שתעסיק את עיניו אך
זו אבדה לו. ראשו התחיל להסתחרר. דמותו של יואב היושב למולו
בראש רכון וגונח, הפכה מטושטשת. עיניו שרפו והוא חש כאב קל
בגרונו כמו לפני מחלה. יואב הרים את ראשו בכבדות עיניו מלאו
דמעות כשאמר לאריאל: "אתה זוכר איך ניסית לצבוע לה את השיער
לפני שנה? התווכחתם על זה שעות. אתה רצית בלונדיני, והיא
העדיפה אדום.  היא דווקא הסתדרה יופי  עם האדום שלה, הג'ינג'ית
הזאת.
אריאלה בלע את רוקו. הכאב בגרונו התחזק כשאמר:"בסוף לא צבענו,
היא התעקשה שהיא לא רוצה, אז לא צבענו".

"איזה זוג שאתם הייתם" אמר יואב. אריאל גיחך ומעך זית נוסף
כשאמר: "אולי לא הייתי צריך לוותר לה. עיניו שוטטו בין קירות
המסעדה ההומה מבלי למצוא נקודת אחיזה להתמקד בה. "אולי אם
היינו צובעים לה בכוח" והוא הרכין את ראשו, קימט את מפית
השולחן וגיחך במרירות.
עיניו האפורות של יואב נצצו כשהביט במלצרית שחייכה לזוג מבוגר
שישב בשולחן לשמאלם.  "בכל אופן לא הייתם מגיעים להסכמה בקשר
לצבע", אמר. "אני בטוח בזה". הוא ניסה לחפש שוב את נקודת המפלט
על המפה הלבנה כשפתאום פרץ אריאל בבכי. יואב מצמץ בעינו והגיש
לאריאל את מפית :"יש לך פנאי  לכוס קפה". לקוחות בית הקפה
האחרים התבוננו בהם בתימהון.   יואב כניס ידו לתיקו, הוציא
מתוכו שני כדורים צהובים והגיש לאריאל שניסה להתבונן בו מבעד
לערפל הדמעות. "תאומים סיאמים הייתם" אמר לאריאל. "כולם תמיד
אמרו איך שאתם חושבים אותו דבר ועושים אותו דבר. לא פלא
שנהייתם חברים בסוף. כל מה שחשבת, היא חשבת אחריך בדיוק אותו
דבר. תאומים סיאמים  בחיי". הוא לגם לגימה נוספת מן המלקשייק
שלו כשאמר:"ג'ינג'ית מטומטמת. לא ראתה את השמן על הכביש. אלף
פעם ניסינו להגיד לה לשים קסדה".

בדרכו חזרה הביתה, עבר אריאל ליד הבניין שבו התגוררה, מתעכב
בלי משים ליד החצר המלוכלכת, מעביר את ידו על הטוסטוס שלה שחנה
ליד מעקה הגדר החורקת שהובילה פנימה אל הבניין, מתבונן בפחד
בעשב שוטה צהוב שצמח בגינת הבניין. בכל רגע, היה החלון שבקומה
השלישית עתיד להיפתח, ושערה האדמוני המתגרה של איריס להציץ
מבעד לחרכי התריס הישן.