בלרינת הענק, נפקנית מן הסוג הזול ביותר, הרימה והורידה את
שמלתה, מעלה ומטה ומכשפה מכוערת פתחה את דלת העץ והציצה החוצה
בסקרנות, כשאחז נתי בידו של דין, הצביע על המכשפה בהתרגשות
וצעק: "לשם, לשם".  דין הרים את ראשו מעלה אל המכשפה שקרצה לו
בעינה. הוא ניסה להניס בידו  את השמש שרבצה  על מצחו כאילו
הייתה זבוב טורדני והביט בהתפעלות באחיו הגדול. למרות השמש
המכבידה לא נראו על נתי סימני זיעה כלשהם, והוא עבר בהתעלמות
ובלגלוג מופגן ליד עוברי האורח, נוטפי הזיעה, שנקרו בדרכם,
כשהוא סוחב בידו האחת את הדוב החום הענקי שזכה בו בשביל דין
אחרי שהצליח לירות למטרה בכל פעם שקיבל את רובה המשחק, שהציעה
המוכרת השמנה בדוכן השעשועים. בידו השנייה סחב את דין שנעצר
מדי פעם על מנת לנגב את אגלי הזיעה שנטפו על לחייו. מדי פעם
ביקש דין מנתי את הדוב הפרוותי הכביר, להחזיק על הידיים
וכשהתעייף, מיהר למסור אותו לאחיו לשמירה. לנתי לא היתה כרגיל
שום בעיה לסחוב את הדוב הכבד  קילומטרים  שלמים. לטפס על
האלפים הוא מסוגל הנתי הזה, בלי להניד עפעף. כולם מכבדים את
נתי ויראים ממנו. אפילו השמש נזהרת ממנו, ומלטפת את ראשו
בעדינות מבלי להשאיר על חולצתו הנקייה כתמי זיעה עגולים. כל
אותם אלמונים שעמדו ליד דוכני המשחק ולא הכירו את נתי, היו
משמיעים קריאות התפעלות בכל פעם שקרבו נתי ודין לדוכן ההפתעות
וזכו בצעצועים ודובונים חדשים; וזיכו אותו במבטים מלאי
הערצה, התפעלות והפתעה בכל פעם שקלע למטרה מחדש. דין היה גם
הוא מלא הערצה וגאווה, אבל בניגוד לאחרים, לא היה מופתע.
בדוכן אחד, שדין התעקש לזכות בו בכדור גומי עגול; שהמוכר
האפרורי והזועף התעקש לשמרו עד שיחוסלו כל הצעצועים האחרים;
אפילו הגדיל נתי לעשות וחיסל כמעט את כל הבובות שהיו מוצגות על
המדפים הגבוהים מאחורי המוכר. והמוכר האפרורי, כיווץ את גבותיו
בתמיהה, ונאלת להוריד לדין את הכדור מן המדף הגבוה כשהוא ממלמל
בהתרגשות: "כל הכבוד, בחיי"   ומציץ בנתי בהערצה נכלמת. ככה זה
גם כשיוצאים עם נתי לקאנטרי קלאב או אפילו לסופרמרקט שליד
הבית; תמיד אפשר לצפות להפתעות נעימות.

נתי, אם מבקשים ממנו יפה,  יכול לעשות כמעט כל דבר: לגלגל את
אישוני העיניים עד שייעלמו לחלוטין ובמקומם ייראה רק הלבן
המפחיד שבתוך העין, להזיז את האוזניים מבלי להזיז את הראש או
את הפה, לחקות קולות של תוכים ותנים מפחידים מייללים בלילה,
לעשות עמידת ראש וגלגלון הפוך, לקרוא שלטים ברחוב באנגלית ועוד
המון דברים קשים שאבא ואמא לא מסוגלים.  הם לא יודעים לקלוע
למטרה או לגלגל את העיניים או להזיז אוזניים. הם בכלל לא
יודעים לעשות כמעט שום דבר מרתק ונכון. לכן ביקש דין כמתנה
ליום ההולדת ללכת עם נתי ללונה פארק. אמא אמרה בעצב: "מה יש
אנחנו בבר לא מספיק טובים בשבילך?" ואבא גיחך כשטפח לנתי על
השכם ואמר: "מה פתאום, אנחנו לא כאלה גיבורים".
נתי, אור זורח ממנו, מעיניו, מפיו. מעולם לא מכין שיעורי בית.
מהכיתה בורח. המורות מטלפנות הביתה, מבקשות, מתחננות, שלפחות
ינסה, למען השם, הלו יש לילד פוטנציאל אדיר. אבל המורות לא
יודעות לקלוע למטרה או להזיז את האזניים. דברים שרק נתי יכול.
לפעמים, באמצע הלילה, מתגנב דין בשקט  למיטתו של נתי, שם כבר
לא פוקדות אותו  מפלצות מפחידות, והוא יכול לשכב בשקט ולהקשיב
לנשימות אחיו הישן. לפעמים הוא קצת מתפלא; איך יכול להיות שנתי
ישן כמוהו בדיוק, מרפקיו מכסים עיניים עצומות? כשפולשת מחשבה
כזו למוחו של דין, מיד הוא מעלה במקומה במהירות, את תמונת נתי
מגלגל את אישוני העיניים, או מחקה קולות של תנים מייללים.

הבלרינה הענקית ממשיכה להוריד ולהעלות את שמלתה הענקית לקול
צחוקי הילדים, והמכשפה הרעה קורצת בעינה בממזריות ערמומית
כשנתי נעתר לקריאותיו של  אחיו. שני כרטיסים הם קונים, ודין
בכלל לא מפחד לעלות על המתקן. מה יש לפחד כשנתי נמצא לידו? דין
עוצם את עיניו, שלא תחדור השמש לתוך האישונים ותסנוור בכוח.
האיש ליד המכונות מקבל מההם את הכרטיסים, וזורק חיוך גדול
לעברו של נתי. הם מכירים כמובן.
הוא  חבר של  נתי, לכן הם מקבלים את הכרטיסים בחינם. ככה זה
כמובן גם בבריכת
הקאנטרי קלאב לשם הם  נכנסים בחינם. בעל הקאנטרי הוא אח של חבר
של נתי מהצופים. לאמא ואבא אין כאלה חברים. כשהולכים אתם תמיד
צריך לשלם.

ככה אמא מסבירה לדין: לא משיגים שום דבר בחינם בחיים. אבל נתי
תמיד משיג כל מה שהוא רוצה בלי לשלם.  דין כבר לא מתפלא על כך.
עכשיו זה כבר מובן מאליו בעיניו שלא יצטרכו לשלם כרטיסים
בכניסה למקום האפל, המסתורי שבטבורו המכשפה המכוערת, מנפנפת
בידה וקורצת בעיניה כלפי הילדים שקונים כרטיסים לרכבת המוליכה
לעולמה.
לאט לאט מתחילה הרכבת לשוט במנהרה החשוכה. בתחילה לא יכול דין
לראות שום דבר. אופל מסתורי מגן על עיניו, אבל כשעוברת הרכבת
בתוך החשיכה, מסב דין את מבטו ורואה למולו פרצוף קרח, מגחך
לעברו בחיוך חסר שיניים. הוא מביט בדאגה בנתי שיושב לידו, מגלה
שפניו הזוהרות חסרות דאגה ונאנח בהקלה.

נתי צוחק בהנאה, ודין עוצם את עיניו. בחילה גואה בבטנו, מטפסת
אל הגרון. הוא פוקח את עיניו, מביט למטה ומיד מתחרט: שלושה
שלדים מפוחמים מגיחים מתוך ארון כחול בצידה שמאלי של המנהרה.
הם קרבים אליו, מנסים לגעת בו, לנתקו מן המושב שהוא נאחז בו
בכל כוחו כשהם משמיעים קולות מזוויעים, מלמעלה עדיין מדהד
באוזניו קול לעגה של המכשפה, הילדים האחרים שסביבו צוהלים. נתי
טופח על שכמו בהתלהבות, צועק אליו בקול גדול על מנת לגבור על
נשימותיה הפרועות של הרוח: "איזה כייף מה?". על הקיר מולו,
מבחין דין פתאום בתמונת אישה יפה מחייכת. הוא אינו  מתיק את
מבטו מן התמונה כדי שלא להיתקל שבו בשלדים הנוראים. לפתע הוא
חש בדגדוג קל בעורפו וכשהוא מסתובב לאחור הוא מגלה שם טרול
ענקי פוער פה מלא שיניים חדות ושחורות כלפיו.   דמעות עולות
בעיניו של דין כשהוא מתחנן  אל אחיו: "תעצור את זה נתי, תעצור
את זה". אבל הרוח השדית במנהרה האפלה  וצחוקה הפרוע של המכשפה
מהסים את קולו ונתי אינו שומע וממשיך לצחוק בהתלהבות. אם רק
היה מעיף מבט אחד בדין עכשיו,היה מבחין בדמעות שניגרות כעת על
לחייו, ובפניו הלבנות המבועתות ובאימה הנשקפת מעיניו.
אבל נתי עסוק בדברים אחרים: עליו להילחם בשדים, להסתכן ולעלות
על הכסא, לנופף בהתגרות בידיו כלפי השלדים המרושעים המביטים בו
בהערצה. רק לאחר שנרגע מעט והתיישב במקומו על מנת לקחת נשימה,
נפנה סוף סוף להביט באחיו וצחק  על הפחד  בעיניו של דין. "מה
יש", קרא לדין בקול עליז "הצליחו להפחיד אותך?". "תעצור את זה
כבר", בכה דין. "תוריד אותי מפה. תעצור את זה". דיו אחזו בכל
הכוח בכסא שעליו ישב. עוד מעט ינתק גופו מן הכסא, והשדים
האיומים יוכלו לקחת אותו. הוא ממשיך להביט בתמונת האישה הצעירה
המחייכת ונרגע מעט כשנתי מגחך ומבטיח: "אין מה  לפחד, שום דבר
לא יכול לקרות לך".  אבל בדיוק באותו רגע, מחייכת האישה הצעירה
שבתמונה על קיר המנהרה חיוך מלא משטמה. פניה מתכסים קמטים
עמוקים, בקיעים נחתכים בין עיניה, שפתיה האדומות נצבעות שחור
ועיניה הופכות אדומות ומרושעות כשהיא מביטה בדין במשטמה.
"תעצור" צורח דין מבועת לנתי. "תעצור את זה". בכיו הולך וגובר.
נתי מחבק את כתפיו של דין ומבטיח הבטחות כוזבות אבל דין מסרב
להתנחם. דרקונים מופיעים משמאלו וכשהוא מפנה את ראשו ימינה
נתקל מבטו בדוב פרוותי ענק שנוהם למולו בכעס. קולות יורקי האש,
הערפדים מוצצי הדים, המכשפות והטרולים הומים בראשו. דמעות של
פחד וייאוש נקווים בעיניו. נשמתו הולכת ואובדת. "בבקשה, בבקשה
תוציא אותי מפה" הוא מתחנן לנתי בשארית כוחותיו שעוד נותרו לו.
אבל נתי רק מקמט את מצחו ודין יכול לראות את חוסר האונים בעיני
אחיו הגדול כשהוא מושך בכתפיו ביאוש ואומר בקול מתנצל: "אי
אפשר, אי אפשר לעצור באמצע". הבחילה גועה בין שפתיו של דין
והוא פוער את לפיו ופולט החוצה בבליל צהבהב את כל צמר הגפן
המתוק שקנה לו נתי חצי שעה לפני שעלו אל מתקן הייסורים הנורא.
רק לאחר חצי דקה נוספת של פחד, נראה סוף  סוף אור צהבהב מנצנץ
למולם. רק אז יכול דין להיאנח ברווחה, כשקרבה הרכבת ובוקעת מן
המנהרה, אל השמש הקיצית שבחוץ.

עכשיו כשהם הולכים הביתה יחדיו, יכול דין להבחין בפניו של נתי
שהשתנו במשך הדקות האחרונות לבלי הכר: עורו החלק מכוסה פתאום
פצעים אדומים מכוערים, הלבן המפחיד שמעל אישוניו מזכיר לדין את
הגוויה שראה בטלביזיה אתמול. גם חולצתו הנקייה מכוסה פתאום
בכתמים עגולים מסריחים של זיעה.
כשיצאו משער הלונה פארק, ניסה נתי לפייס ונגע קלות בכתפו של
דין, אבל דין נרתע לאחור וחמק והלך מאחורי אחיו ליתר בטחון.
שלא ינסה לגעת בו יותר. לעולם לא יצליח להבין את הקסם הזה,
שהותיר אותו לבד מול עננים בוגדניים, מתפוררים, המשנים את
צורתם ומולידים עצמם כל פעם בצורה אחרת.