בציור השבועי לילד בעיתון סוף השבוע היה כתוב באותיות ניקוד
גדולות: "דני וחברו הטוב יונתן הלכו ביחד לשחק מחבואים, כשהגיע
תורו של דני להתחבא, לא הצליח יונתן חברו הטוב, למצוא אותו
בשום מקום". באותיות קטנות יותר מתחת לציור של יונתן עם פנים
עצובות היה רשום:" אנא ילדים, עזרו ליונתן למצוא את דני
הטוב.". רותם באה אלי עם העיתון ותקעה לי אותו מול הפרצוף. היא
רצתה שאעזור לה למצוא את דני המתחבא כדי שתוכל לצבוע יפה את
הציור ולשלוח לעיתון בשביל לזכות בפרס. אמרתי לה: "בסדר מתוקה,
חכי עד שאגמור עם השניצלים" אבל היא התחילה לצרוח ככה, שמיד
רצתי לחדר השינה להביא את משקפי הקריאה שלי. נועם טוען שאני
מפנקת אותה בזה שאני עושה כל מה שהיא מבקשת, הוא צודק בזה, אבל
אני, איך שאני שומעת את הצרחה הראשונה שיוצאת מהגרון של הילדה
הזאת, אני כל כך נבהלת, שמיד אני עושה כל מה שהיא מבקשת, העיקר
שתפסיק לצרוח ושיהיה קצת שקט בבית.

עכשיו אנחנו יושבות יחד ומחפשות את דני. בציור רואים את יונתן
עומד מבולבל ומסתכל על השמיים שמעליו, כאילו שהדני הזה שלו
נמצא שם, אני אומרת לרותם, אבל היא מסבירה לי שבהחלט יש סיכוי
שדני יהיה בשמיים, כי ככה זה בציורים האלה.
פעם כשחיפשה את גילי הנכדה החמודה של סבא מנחם שהלכה לאיבוד,
מצאה אותה תלויה מלמעלה למטה בין העננים. ואת זה נותנים לילדים
קטנים לצבוע, אני רוטנת, שיחשבו שילדים יכולים לעוף בשמיים.
אני רוצה לומר עוד משהו על ילדים וציורים אבל רותם עושה סימנים
של קוצר רוח ואני ממהרת להשתתק.  רותם מציעה שאולי דני מסתתר
בין העצים שיונתן עומד לידם. אנחנו מסתכלות טוב טוב. נדמה לי
שאני רואה שם ראש של ילד, אבל בסוף מסתבר שזה סתם עלה גדול.
אנחנו מסתכלות גם בין כפות הרגליים של יונן ובין השיחים שהוא
דורך עליהם ולא מוצאות כלום. אני הולכת לחדר השינה להביא
זכוכית מגדלת. בטוח שהוא מסתתר פה איפשהו אני אומרת לרותם. אני
בטוחה שהוא צריך להיות פה. נכון, אומרת רותם בביטחון, הם לא
מציירים סתם. תמיד מתחבא שמה איזה ילד.  
אני לוקחת את זכוכית המגדלת ומעמיקה איתה לתוך הציור. פניו
העצובות, תמהות של יונתן נראות עכשיו בבירור. אני יכולה אפילו
להבחין שיש לו שתי נקודות חן על הלחיים, מה שלא ראיתי קודם,
אבל כמובן שקיימת האפשרות שרותם אכלה עוגה על העיתון ונשרו לה
פירורים דווקא על הפרצוף של יונתן הזה שנראים כמו  נקודות חן.
אני מנערת את העיתון. הנקודות לא נושרות. תהפכי אותו, מציעה
רותם. קולה הופך נרגז יותר ויותר. אני מוכרחה למצוא את הדני
הזה לעזאזל לפני שיתחיל הצרחות מחדש. אני הופכת את העיתון,
מלמעלה למטה. נדמה לי שמצאתי פרצוף אבל זה ללא זה. זה סתם ענן.
עיניה של רותם מתכסות דמעות. תצבעי את הציור בלי למצוא, אני
מציעה לה, וזו כמובן טעות איומה כי מיד היא מתחילה לצעוק, לא
רוצה, זה לא שווה ככה. ולרקוע ברגליים. שנועם כבר יגיע הביתה
רק הוא מסוגל להשתלט על הילדה.  אני ממשיכה לחפש. בולשת מלמעלה
למטה. רותם בוכה. בא לי להחטיף לה, אבל אם אעשה את זה היא רק
תבכה  יותר ולא יהיה לזה סוף. ילדה בת חמש וחצי מתנהגת כמו בת
שנה, אני צועקת בייאוש, ובכייה של רותם מתגבר. עכשיו היא שוכבת
על הרצפה וצורחת במלוא גרונה, אבא, אבבא, אבאלה. כשנועם יבוא
הביתה ויגער בה, היא תשכב על הרצפה ותצרח, אמהלה.
היא הייתה יכולה לחשוב שאני האימא הכי טובה בעולם אם הייתי
נוסעת לעשרים שנה או מתפגרת פתאום. אז היא בטח תשכב לה על
הרצפה כל היום ותצרח, אמהלה, אמהלה ותתגעגע אלי באמת ולא תזכור
בכלל שלא עזרתי לה למצוא את הדני שלה שמתחבא לחבר האידיוטי שלו
יונתן בציור ילדים בעיתון ואי אפשר למצוא אותו בשום מקום.
אני מתייאשת. לא מוצאת. לא יודעת, אני זורקת לרותם באדישות.
תחפשי לבד. מפונקת כזאת. מעצבנת. שתצרח עד מחרתיים. לא איכפת
לי. עוד מעט האבא שלה יבוא הביתה ויחטיף לה ככה טוב. אני זורקת
לה את העיתון על הפרצוף המכוסה דמעות ונכנסת למטבח להמשיך
לבשל. רותם צורחת עד השמיים. הטלפון מצלצל. אני לא עונה. אכין
גם מרק. מרק זה דבר מצוין ביום כזה של חורף וגשם. נועם אוהב
במיוחד מרק עגבניות או שעועית ואת רותם זה יכול להרגיע קצת.
אני מסתכלת במזווה. אין שעועית. שיהיה עגבניות. כשאני לוקחת את
השניצלים ומתחילה לדפוק עליהם בפטיש אני שמה לב לדבר מוזר.
הבית שקט. רותם כבר לא צורחת יותר. אני מפסיקה לדפוק לרגע
ומקשיבה בתימהון. כל כך שקט הבית שאפשר לשמוע את שעון הקוקייה
שנועם ירש מסבא שלו מתקתק. הלב מנתר לי מרוב בהלה. אלוהים. קרה
משהו לילדה. אני רצה מפוחדת לסאלון, שם אני  מוצאת את רותם
יושבת ליד שולחן האורחים עם הטושים שלה וצובעת את הציור
מהעיתון בקפידה ובריכוז, לשונה משתרבבת החוצה כשהיא מתרכזת
בצביעה, ולחייה יבשות מדמעות. זו כנראה הדרך אני חושבת בשמחה.
לעזוב אותה לבד, בשקט, שתצרח קצת ותירגע. אושר גדול ואהבה
לילדה תוקפים אותי. אני רצה אליה ונותנת לה חיבוק גדול.
"את רואה שלא נורא שלא מצאת את דני", אני אומרת לה ברכות "גם
ככה ייצא לך ציור נורא יפה". רותם מרימה את ראשה, מביטה בי
ומחייכת. "אבל דווקא כן מצאתי בסוף", היא אומרת בקול שמח. "הוא
היה מתחת לשיחים איפה שיונתן דורך" והיא מראה לי אותו. היא
מראה לי בדיוק איפה הוא התחבא. מתחת לשיח שדווקא חיפשתי  לידו
עם זכוכית המגדלת ולא ראיתי כלום. אני מרפה מהילדה.
"לאימא כואב קצת הראש פתאום"  אני אומרת לה. "
הבטן שלי כואבת. המעיים מתהפכים. אני ממהרת לשירותים, רוכנת
מעל האסלה, אוספת את השיער למעלה ומקיאה.