אני לא מאמינה. לא מאמינה שהכל נגמר.
יותר אני לא אוכל לגעת בך. יותר אני לא אוכל לנשק אותך. יותר
אני לא אוכל להיות איתך.
נגמר.
אני מרגישה כל-כך לוזרית. אמנם סיימנו את זה יפה, כמו בסרטים.
נשארנו ידידים והכל מרגיש מצויין.
אבל בכל זאת יש בי הרגשה של ריקנות, הרגשה נוראית כזו. במיוחד
כשאני חושבת על מה שהיה יכול להיות. מה הפסדתי.
לא הכרתי את ההורים שלך.
לא יצאתי איתך למסיבה.
לא הייתי זאת שהתגאית בה לפני חברים.
לא לקחתי אותך איתי לאירוע משפחתי.
לא זכיתי לראות אותך מסיים את ביה"ס.
לא זכיתי להיות "החברה של הגרעינר".
לא זכיתי ללוות אותך לבקו"מ.
לא זכיתי בכבוד להיות הראשונה שלך. ושתהיה הראשון שלי.
מה אני עושה עכשיו? לאן אני ממשיכה מפה?
במיוחד אחרי כל הייסורים שעברתי בשביל להשיג אותך.
בשבילך אני סתם עוד מישהי. עוד חור בחגורה, עוד מישהי שעברה
אצלך - לא מישהי משמעותית.
אבל בשבילי? בשבילי... אתה כל העולם. ויותר.
מה איתי? איך אני מסתכלת לך בעיניים עכשיו בלי שהלב שלי יתחיל
לקפוץ לכל מיני כיוונים?
לא מיציתי. |