היו ימים בהם היתה בי כימאית בריטית חמורת סבר,
שדרשה סדר, ואל מעבדתה הגועשת נכנסת פתאום, נווד,
ספר של פאולו קואלו ביד ימין ושיקוי פלאים בשמאל
"תרכובת על בסיס תאווה בניחוח טסטוסטרון", הצגת בראווה
והיא רק ניגבה את משקפיה במטפחת אקרילן.
גז סגלגל התפזר בחלל, ובין כפלי חצאיתה שינה מצב צבירה,
היא היתה מופתעת. וכשהודית, בזאת אתה עוסק למחייתך,
סבה ומיהרה לחדר הנוחיות, עצמה עיניים. ברכני אבי כי חטאתי.
(וסלחה ללנון על מריחואנה בארמון המלכה)
ובימים אחרים היתה בי נערה אפריקאית סהרורית
שערגה בסתר לך, לוחם השבט עז הנפש. היתה יושבת
תחת שמש מלהטת בקצב תופי קונגס, קולה גרעיני חמניות,
ומבין ערבות פרא מציצה בך, חוזר ממסעות לכידת פילים לבנים,
חגור מעור קרוקודיל לחלציך וכידון מצלע אלפקה בידך המצולקת.
בלילות של שירת צרצרים היתה מגלה לך פטמות גדולות ומבוישות
ותחריטי מחרוזות ירקרקים לצווארה, תחת אריג פישתן,
יודעת, מחר תצא שוב לדרכיך, תדע גם את הנשים ארוכות הצוואר,
ואת מפסלות החימר הבשלות, המנגנות בעדיי קרסוליהן.
(ובלילה הבא היתה נועצת סיכות חדות בבובת סמרטוט קטנה)
בלילה אחד, אמש, הייתי לך גיישה מלוכסנת עין,
מבעד לקימונו משי שחור מעוטר עלעלי טורקיז גיליתי את
אמיתותיה הנצורות של דיווה, בעורקיה פנתרות מייללות.
אתה היית רב- מאג לעתים ולעתים נתין כפוף לחסדי הלוליטה שבי,
אני פאם פאטל פולחנית או שפחה כנועה, לפי שדה מגנטי בינינו.
כשהגיעה הגאות ואיתה עוויתות של פסגת מחול השדים, השלתי עורי
ונותרתי חסרת עמוד שידרה, התלפפתי סביב צווארך
ולחשתי באוזנך שיר ארס:
אין טעם, מלכי- עבדי, לנקז פיתוי אפל, ולפרוש ממנו יריעות של
סיפורי בדייה, כאילו היינו מריונטות- אהבים במחזה שייקספירי.
זהו יעודנו, יקירי, נתמסר עד הקרבה על מזבח הליבידו,
ניצוק תמצית פרי החשק פסיפלורה על לשונותינו,
נשאר חשופים ותאבי- בשר, כי כך נכון עכשיו.
אך לעולם לא אתאהב בך, שוב.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.