עכשיו, לרגע, אני לא כמו כולם. לא משחק תופסת בחורות. לא משחק
פינג-פונג מול ההצלחה, במגרש החיים. נרגע ביציע, מחכה לכדור
אהבה, שיעוף אליי מהמגרש במקרה. היום אני לא כמו עצמי. אני לא
כמו כולם, שהדאווין הולך וגואה בתוכם, והם מסתובבים בחדר כח,
שורקים, כמו קומקום עשוי מכסף. הראש גבוה גבוה, והרגליים עמוק
בבוץ. כשהם מחזיקים בכדור הרטוב, והקהל שואג, זה רק לרגע.

שאלתי ידידה שלי,  שהיא  כזו, כמו  כולם, מה הסיפור שלך?  אני
מגלמת  בחיים שלי הרבה תפקידים, למשל עכשיו כשהלכתי ברחוב,
גילמתי את שרון סטון, מאינסטינקט בסיסי, והעיניים של כולם
נפתחו, וראיתי להם הכל.  בד"כ אני מגלמת את ההיא מערוץ הקניות.
   

בואי נתאהב. נהיה המעודדת הראשית בראש הפירמידה, כולם יחשקו
באהבה הבלונדינית שלנו. אפילו שחקני הפוטבול שחיים רק בשביל
הקהל, ואוהבים אהבת  פגע וברח.  גם הם היו רוצים לחנות בחניון
אהבת האמת. אבל הם מפחדים שהמחסום  ירד לפתע וישרוט
את מכונית הפוזה השווה שווה  שלהם. לי אין  קהל, רק האהבה שלנו
בראש הפירמידה. מי שתופס  את  הכדור ביציע, זוכה לשמור עליו
לנצח. משהו נהדר קורה. בואי נתאהב, האהבה שלנו תגבר ותתבגר עם
השנים, ותהיה כמו אותה שחקנית/מלצרית.  מחוברת ועובדת, ועם זאת
חלום. בואי נתאהב.              

שאלתי ידידה שלי,  שהיא  כזו ...