פעם היה לי מעיל סגול. קנו לי אותו כשהייתי בגן חובה, אבל הוא
היה טוב עלי עד סוף החורף של כיתה א'. הוא היה בצבע סגול כהה,
והיו בו מין צמיגים כאלה שנורא השמינו אותי וגם נורא הגדילו
אותי. אמא בכלל לא אהבה את המעיל כי היא אמרה שאני נראית איתו
בתחילת כיתה ג' לפחות, אבל זה לא הגיוני כי בתחילת כיתה ג' זה
קיץ, ואני לבשתי את המעיל הסגול בחורף.
המעיל הסגול שלי היה הבגד שהכי אהבתי. הייתי יכולה ללכת איתו
לכל מקום, אפילו לים. הייתי יכולה לישון איתו, כי הוא היה נעים
ומחבק. הייתי יכולה להשתולל איתו, כי הוא בכלל לא היה כבד. היה
בו מין משהו מיוחד כזה, שעשה אותו לבגד האהוב עלי, אבל אף-פעם
לא הבנתי למה.
כשהגעתי לכיתה ב' מדדתי את המעיל ביום הראשון שירד גשם. אמא
אומרת שלא אומרים "ביום הראשון שירד גשם", אלא אומרים ביורה.
אבל מה איכפת לי כל עוד החורף חזר ושוב יורד גשם, ואפילו קצת
קר. הוצאתי מהארון את המגעיל הסגול שלי ולבשתי אותו עלי. הוא
לחץ לי ובכלל לא היה נוח. כנראה מישהו החליף לי אותו במעיל קטן
יותר, חשבתי לי בשקט, וזה כבר לא אותו המעיל הסגול שלי. הרגשתי
ממש עצבנית ואפילו הפנים שלי נהיו אדומות. החזרתי את המעיל
לארון וקיוויתי שהחצוף שהחליף לי בין המעילים וחשב שאני לא
אשים לב, אולי יתנחמד (יהיה יותר נחמד) ויחזיר לי את המעיל
הסגול ואהוב שלי.

קצת גדלתי מאז, אבל המעיל לא גדל איתי. היום אני כבר מבינה
שאף-אחד לא החליף לי את המעיל ברוב חוצפתו, אלא פשוט קצת
גבהתי, אולי גם השמנתי מרוב גניבת מקופלות מהארון הסודי של אמא
במטבח (היא חשבה שאם אני עולה על השיש אני לא מגיעה אליו?).
בכל מקרה, שמרתי לי את המעיל הסגול שלי. בגדים אהובים אף-פעם
לא זורקים. תמיד ידעתי שיום אחד אני אשתמש בו איך שהוא, אולי
אפילו אשמור אותו לבת הקטנה שלי...
אתמול השתמשתי בו. ניגבתי בו את הדמעות שזרמו לי מהעיניים בלי
להפסיק. הרי הוא מעיל והוא עמיד בגשם, אז בוודאי גם בדמעות.
הוא גם בצבע סגול כהה וככה אי אפשר לראות שבכיתי. אבל ראו. אני
בטוחה שהמלאך שלי ראה את הדמעות שלי. קצת רציתי להסתיר אבל
בסוף לא היה לי איכפת שהוא רואה, כי הוא זה שגרם לי לבכות כ"כ
הרבה.