אתמול ראיתי כוכב נופל. זה היה באמצע הלילה, כששכבתי על החול
הרך בים, מקשיבה לגלים שהציפו אותי ועטפו אותי בחיבוק נעים.
הייתי לבד וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי כוכב נופל. הבטתי
לשמים והייתי באמצע שיחה רצינית עם עצמי, מחליטה לעצמי כמה
דברים בקשר לחיים שלי, ופתאום ראיתי אותו. את הכוכב. הוא היה
קטן כזה ונוצץ, והרגשתי קצת חצופה להסתכל עליו ככה, כי אולי
הוא מתבייש, אבל משום מה הרגשתי שגם הוא מביט עלי.
הייתה לי תחושה שהוא מחייך אלי, שהוא מבין אותי. זה בטח נשמע
נורא מוזר ומצחיק, כי כוכבים הם לא בני-אדם והם לא מחייכים ולא
מבינים, אבל הכוכב הזה לא היה סתם. היה בו מין משהו מיוחד
כזה.
הסתכלתי עליו וחייכתי לעצמי בשקט, ופתאום הוא נעלם לי אל תוך
הים. זה היה נורא מדאיג, וקצת פחדתי עליו. אולי קר לו במים,
אולי הוא לא יודע לשחות. רציתי להכנס פנימה אל תוך המים ולהציל
אותו, לקחת אותו לעצמי, אבל משהו מבפנים עצר אותי, אני לא ממש
יודעת מה. אולי פשוט חשבתי לעצמי שאני בכלל לא מכירה אותו ובטח
הוא כן יודע לשחות ואפילו יש לו בגד-ים. האמנתי בו שהוא חזק
והוא ישרוד, אפילו שהים עמוק, ובלילה הוא קצת סוער וקר. אבל
הים טוב לאנשים טובים. והכוכב שלי היה איש טוב. אפילו שהוא רק
כוכב והוא בכלל לא בן-אדם, וכוכבים הרי לא מחייכים ולא מבינים,
אבל הוא היה כוכב מיוחד. הוא היה הכוכב שלי. |