בסוף, אחרי שעה של ציפיה, נפתחה הדלת והאסיסטנטית סימנה לדודו
להכנס. החדר היה מרוהט בדומה לשאר המשרדים בפקולטה. שולחן עץ,
מדפים עם תיקיות וספרים. מלבד פרופ' חממה ורונית האסיסטנטית,
היתה בחדר אישה בשנות הארבעים. 'נעים מאוד, נאוה בן-טובים' היא
הציגה את עצמה והושיטה את ידה אל דודו, 'מרכזת הפרויקט'.
העקרון היה פשוט. דודו מילא כמה טפסים, שאלונים ומבחנים
פסיכוטכניים.  'מלבד ד"ר בן-טובים, רונית ואנכי' אמר לו פרופ'
חממה 'אין לאיש גישה לנתונים. הדיסקרטיות היא כלל ראשון
אצלנו'. המחקר היה פסיכולוגי סוציולוגי, ונאמר לדודו שאין הם
יכולים לשתף אותו במטרתו או באופן ביצועו. באם הוא ימצא מתאים,
הוא יועמד במספר מצבים אישיים חברתיים, ותגובתו תבדק. בסוף
התהליך הוא יעבור ראיון וימלא שאלונים, ויזוכה בשמונה נקודות
אקדמיות. 'אין לנו כסף לשלם, זה הסדר שהגעתי אליו עם המזכירות
האקדמית' הסביר פרופ' חממה.

'אני לא מבין למה אתה לא נרשם גם, נכון שמאוחר אבל לפחות תנסה.
זה כמו שני סמינריונים, אתה ממש דפוק'. 'לא נראה לי הקטע הזה'
משך יובל בכתפיו. 'בשביל מה הם צריכים טופס ויתור על סודיות
רפואית?! ובנקאית?! זה לא נראה לי'. לדודו לא עזרו ההסברים.
נכון שזה מחקר סוציולוגי ופסיכולוגי, ונכון שחשוב להם לברר את
הרקע של המתנדבים - יובל לא בעסק. 'נדבר' הפטיר דודו לעבר יובל
אשר עשה את דרכו לכיוון דלת הקפיטריה. הוא ניגש לקנות לעצמו
כוס קפה, חזר לשולחן והצית סיגריה. 'אפשר?' הושטה אצבע לכיוון
חפיסת הסיגריות שלו. היא לבשה אוברול ג'ינס ומתחתיו חולצה
שחורה קצרה. דודו הכיר אותה. היא למדה שנה מתחתיו. הוא הושיט
לעברה את הקופסא והזמין אותה לשבת. זה היה מהיר. קראו לה
סמירה. באותו יום הם יצאו לשתות, ואחרי שבוע הם היו חברים.

כולם שמחו בשבילו. אמא לא הפסיקה להגיד לו שיביא אותה לביקור,
ויובל לא התלונן על שכמעט ולא רואים אותו. דודו היה מאושר. הוא
לא הפסיק לחייך אפילו כשהבוס שלו, במשרד החוץ, הודיע לו, באופן
מפתיע שהוא מפוטר. יעקב, מנהל המחלקה, אמר לו בפשטות שמחלקת
אבחון פסלה את הכשירות שלו ושהוא מאחל לו הצלחה בהמשך הדרך.
סמירה היתה הכל בשבילו. אף פעם הוא לא האמין שהוא מסוגל לעוצמת
רגשות כזו. הם בילו כל רגע פנוי ביחד, והיא אהבה כל דבר שהוא
אמר או עשה. כשבאו לבקר את אמא בפעם הראשונה היא הכינה את עוגת
התפוחים שהוא כל-כך אוהב. הם ישבו בסלון וקשקשו קצת, וכשאמא
נכנסה למטבח להכין קפה, סמירה התפעלה מכמות הספרים שעיטרו את
קירות חדר האורחים. 'דודינקא בוא עזור לי רגע' קראה אמא
מהמטבח. הוא נשק ברפרפוף על שפתי סמירה וניגש למטבח. אמא סגרה
את הדלת אחריו. 'לא אמרת לי שהיא ערביה!' הוא נדהם. 'לא חשבתי
שזה חשוב' ניסה להצטדק. 'ככה?! אתה מביא ערביה הביתה ולא חשבת
שזה חשוב?!' הוא נפגע. לא רק בגלל סמירה. יותר בגלל אמא. זה
היה ההפך המוחלט מהחינוך הצדקני שהוא תמיד קיבל. מה אכפת לאמא
שהיא ערביה? הויכוח נמשך בטונים צורמים עד שלפתע הם שמעו את
דלת הכניסה נטרקת. דודו פתח את דלת המטבח ופנה בריצה לכיוון
היציאה. 'שלא תרדוף אחריה' סיננה אמא בשיניים קפוצות. הוא
התעלם ממנה ופתח את הדלת 'סמירה חכי' הוא קרא תוך שהוא יורד
במרוצה. 'אם אתה הולך עכשיו, שלא תעיז לחזור הנה יותר' צעקה
אחריו אמא, 'ואני מתכוונת לזה'.

למחרת סמירה הגיעה אליו הביתה. זה היה מהיר. היא אמרה שהם היו
טיפשים שלא לחשוב על זה קודם, שזה לא רק אמא שלו, זה כולם
מסביב וממילא זה לא יכול היה להצליח. לא עזרו הדמעות. היא
הלכה. הוא ניסה עוד כמה פעמים להתקשר אליה אבל בדירה אמרו לו
שהיא עזבה. הם לא יודעים לאן. דודו הפך לצל. הוא נכשל בכל
הבחינות באותה שנה. עבודה הוא לא מצא, ובעל הבית שנמאס לו
לשמוע תרוצים במקום לקבל שכר דירה, שכר שני בריונים שהעיפו
אותו מהבית והחליפו את המנעול. באותו הלילה הוא ישן על ספסל
בגן ציבורי. הוא התעורר לקול ציוץ הציפורים, והחליט שהוא הולך
לשקם את עצמו. מבלי להתמהמה הוא נכנס אל סניף הבנק שלו לבקש
הלוואה. בסניף הסבירו לו שהוא לקוח מוגבל. הם לא יכולים לתת לו
הלוואה משום שבמשרד החוץ הודיעו להם שהוא הפסיק לעבוד ולקבל
משכורת. גם הלוואת סטודנט לא אושרה לו משום שבאוניברסיטה אמרו
שהוא סולק. לפני שהלך, העיר לו מנהל הסניף כי כדאי שיטפל ביתרת
החובה שלו בהקדם, לפני שענינו יועבר לטיפול משפטי. במשרדי
הפקולטה הסבירו לו שלא יוכל להמשיך בלימודיו גם משום שלא שילם
את יתרת התשלומים לשנת הלימודים, אך בעיקר בגלל שנכשל בכל
הקורסים שלקח.

דודו צעד במסדרון הפקולטה, ופניו מועדות אל היציאה כשפתאום ראה
אותה. היא יצאה מחדרו של פרופ' חממה  וכשהבחינה בו, הפנתה את
ראשה והחישה את צעדיה. דודו קרא לה. והתחיל לרוץ לכיוונה.
'תשמע' היא אמרה, 'אין לי מה להגיד. אני מצטערת אם פגעתי בך,
זו לא היתה הכוונה שלי' 'אבל סמירה' ניסה דודו, 'אני מצטערת'
היא אמרה, והלכה. דודו הסתובב כל  היום ברחוב. כשהערב ירד,
והאויר נעשה קריר, החליט, לא בלי היסוסים, לוותר על הכבוד
ולחזור הביתה. 'זה אני' הוא לחש לאינטרקום. 'אתה לא מתבייש
לבוא לכאן?' נשמע קולה של אמא. 'אמא תפתחי לי אני לא יודע מה
לעשות?' 'היית צריך לחשוב על זה קודם. אל תחזור לפה'. השפורפרת
נטרקה. דודו עשה את דרכו, לעבר הגן הציבורי. בדרך הוא אסף
עיתונים זרוקים, בהם חשב להתכסות. כשהחל לסדר את העיתונים על
הספסל קפצה הכותרת מול עיניו: "סוציולוגיה בשירות הביטחון" הוא
המשיך לקרוא: "מומחה בעל שם עולמי בסוציולוגיה, מפתח - בשיתוף
אגף המודיעין במשרד החוץ - טקטיקה חדשנית - לוחמה
סוציולוגית..." בתמונה הופיעו פרופ' חממה ויעקב, מנהל המחלקה.
המחשבות והתמונות התחילו לרוץ במהירות מסחררת: חממה...
סמירה... יעקב... מחלקת האבחון... הבנק?!   הטפסים?  מה עם
יובל? בבוקר הוא הלך ישר לאוניברסיטה.

הוא הסביר לפקידה שהוא חייב לדבר עם פרופ' חממה. 'פרופ' חממה
נסע לבוסטון לפני שבועיים, הוא יחזור רק בתחילת הסמסטר'. 'אבל
ראיתי אותו פה אתמול'. הפקידה התעקשה, והוא הרים את קולו. הוא
דרש לראות את הפרופ' מיד. להפסיק כבר את הניסוי הזה - הוא לא
הסכים לזה, הוא יתבע אותם את כולם. הוא התפרץ לעבר דלת משרדו
של חממה, אך זו היתה נעולה. 'בוא הנה אתה חייב להתקלח' אמר לו
איש הבטחון אשר נקרא להוציא אותו מחוץ לתחומי הקמפוס. דודו
הביט בעצמו, בגדיו היו מטונפים ומשומנים, זקנו ושערו צימחו
פרא, וציפורני אצבעותיו הארוכות היו שחורות. היומנאי בתחנת
המשטרה הקשיב לו בענין, ונתן לו טלפון של מחלקת הרווחה בעיריה.
שם יוכל, כך אמר, למצוא עובדת סוציאלית שתעזור לו. הוא לא
הספיק להשתולל, משום שבלש גדול ממדים הראה לו את הדרך החוצה.
מזכירות המערכות בכל העיתונים כבר הכירו אותו, והתשובה היתה
קבועה. 'תכתוב את הדברים, ואם נמצא בהם ערך עיתונאי נחזור
אליך'. 'אבל אין לי כתובת או טלפון' הוא זעק. 'אני מצטערת. אני
לא יכולה להעביר אותך לעורך'. העיתונאים שארב להם בכל מקום
התעלמו ממנו לחלוטין, פרט לאותו כתב גלי צה"ל אשר נתן לו חמישה
שקלים לקפה.

בהתחלה, יובל לא זכר מהי המעטפה הזאת. הוא סידר את שולחן
העבודה, כאשר מצא אותה נחבאת בתחתית המגירה. כשראה את שמו של
דודו עליה נזכר. זה היה כשהוא חשב לדבר עם אמא של דודו, אולי
היא תסכים לקבל אותו. הבעל החדש שלה סירב בנימוס לאפשר לו לדבר
איתה. 'אם תראה אותו, תן לו את זה. זה הגיע בדואר'. דודו חי
במתחם תחנת הרכבת של תל אביב. בטח שהוא רואה אותו, בכל יום
שלישי כשהוא בתל אביב. בהתחלה הוא ניסה לדבר איתו אבל דודו
התעלם ממנו. 'מה יכול להיות?!' חשב יובל ופתח את המעטפה. בראש
העמוד היה מודפס: "פרופ' חממה - המחלקה לסוציולוגיה". "אנחנו
מצטערים, אך נתוניך אינם מתאימים להשתתפות במחקרנו, אנו מאחלים
לך הצלחה בהמשך לימודיך... בכבוד רב, ד"ר בן-טובים - מרכזת
הפרויקט".