צילצול טלפון.
"הלו?"
"היי, ג'סי?"
"כן.."
"שלום.  הפגישה של התאטרון נדחתה למחר ב-9 מחר בכיכר דיזינגוף
בת"א." (תאטרון?)
"אהא, בסדר."
"נפגש שם."
וניתוק.
משהו בשיחה.. משהו לא מוגדר; אולי הקול של הילד שנשמע לא יותר
מבן תשע או עשר שנים, אולי העובדה שזה היה בת"א ממש מתחת לבית
שלי, אולי משהו אחר.. מן כוח לא מוגדר שמשך אותי להגיע לשם
ולראות "על מה כל הרעש?" . וכך היה.

הגעתי לשם בחמישה ל-9 ביום למחרת. המקום היה נטוש חוץ משלושה
או ארבעה פאנקיסטים שיכורים שקישקשו על ספסל בכתובות "אנרכי"
ו-"מדינת משטרה". משהו לא בסדר. אולי טעיתי והם לא נפגשים פה?
אולי טעיתי בשעה? -לא. אני משוכנעת שאם יש טעות, אז היא בטח לא
שלי. התישבתי על הספסל, שומרת מרחק בטוח מהפאנקיסטים (חושבת
שאני לא צריכה צרות עכשיו). לפתע ניגש אלי ילד קטן ואמר "היי
ג'סי.", עניתי לו "היי" בחזרה מתוך נימוס, שמה לב שהילד לבן
בצורה מפחידה, כאילו הוא לא ראה אור שמש מעולם. ובכלל, מה ילד
כל כך קטן עושה ער, לבד, באמצע ת"א, בתשע בערב?
"באת לתאטרון שלנו?"
"אהה... כן. התאטרון "שלכם"?" (החלטתי לשחק את המשחק; לא לשאול
הרבה שאלות ולנסות להשיג את התשובות בעצמי.)
"שלנו.. גם שלך.. בקרוב. אז בואי כבר..!".
לאור הציווי החזק מהילד קמתי והלכתי לעבר קבוצה של ילדים,
נערים ונערות, בטווח גילאים שונה. אבל כולם היו ילדים. לא היה
מנחה, מורה, אחראי.. רק ילדים.
התחלנו לשחק קטעים ממחזות שייקספיר, להמחיז שירים של ביאליק,
וכו'.. בלי ששמתי לב השעה הייתה כבר אחת בלילה. הפאנקיסטים
התחלפו באנשים שיכורים, ואני.. אני לבנה יותר? -לא.. זה בטח רק
נדמה לי. אבל רגע.. אני נעלמת. הופכת לבנה, ואז שקופה, ונדמה
שאנשים שעוברים ע"י פשוט חולפים דרכי.
"עכשיו את מבינה?" אמר הילד.  "-את אחת מאיתנו עכשיו..
לנצח".