[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה רובין
/
החלומות של מירנדה

קליפות נפלו עליי מהשמיים, מחופשות לגרידת תפוז ומנדרינה,
כתומות כהות וכתומות בהירות, אחר כך הצטרפו אליהן קליפות
הלימונים, צהובות כקרני השמש באמצע היום, בתחילה נשרו דקיקות,
חולפות סביבי כציפורים, קלילות של נוצה ברוח, כתמים על הרקע
הכחול בהיר, העדין, של הרקיע. הן נחתו על האדמה והתמוססו מיד,
נעלמו כאילו לא היו. פתאום הפכו למטחים, יריות של חתיכות
צבעוניות, מכות בפניי, בעור צווארי, בידיי החשופות, ברגליי
היחפות, משתחלות אל תוך שערי, מכות בעפעפיי. השמיים הפכו כהים,
מתכלת לשחור, עננים סגולים חבטו בגופי, עוברים סביבי במהירות
מסחררת, כמו נמרים ברדיפתם אחרי טרף. עמדתי שם לבדי, על אי
תנועה באמצע עיר שלרגע פסקה מלהיות סואנת, והפכה ריקה מאדם, רק
אני ניצבתי שם, ילדה בת שמונה, מחופשת לליצן, נעלי פעמון
וחליפה צבעונית, איפור מרוח על הפנים וכובע מחודד. רציתי
לברוח, אבל ציפורי פרות ההדר המשיכו לרדוף אותי, הקיפו אותי
במטחים, לכל מקום אליו זזתי הגיעו אחריי, ניסיתי לרוץ אבל שולי
המכנסיים הגדולים כמה מידות מצורת גופי הילדותית, משכו אותי
מטה, נפלתי מספר פעמים. הייתי חבולה בכל גופי. יבלות בצורה
אליפטית על פניי, צווארי, ידיי, בטני, ישבני, רגליי.
כשפקחתי את עיני, מצאתי את עצמי בחדרי, השמש החמימה זרחה דרך
החלון, ליטפה את פניי והרגיעה אותי, אבא נכנס אל החדר, המום
קצת, ממהר, "הכל בסדר?" שאל, עדיין שמעתי צרחות. חלום הבלהות
שלי.
"חלמתי חלום רע", אמרתי ואבא התיישב לידי על קצה המיטה, מסדר
את עניבתו, "לא נורא", אמר וחייך. "לכולנו יש חלומות כאלה,
מירנדה".
ביתנו הקטן ניצב על גבעה קטנה מעל לעיר. היו מי שאמרו שאנחנו
מרוחקים מדי, ואם יקרה משהו, שריפה או שוד, לא יימצא אדם לעזור
ולסייע, אבל אבא התעקש לבנות את הבית דווקא כאן. חלקת אלוהים
קטנה מוקפת בעצי חרוב וברושים, במרכזה באר עתיקה שהייתה יבשה
מאות שנים, שיחי ורדים ולבנדר, שני ספסלים נוטים ליפול וחמישה
כדי חרס בהם שתל אבי עשבים שונים.
הבית עצמו היה צנוע למדי. חדר מבואה קטן וצר, שבו הציב אבי את
כונניות הספרים הרחבות שלו, התקין מנורות והוסיף כורסת נדנדה
ישנה שריפד מחדש בעצמו. בסלון שלוש ספות ושולחן קפה נמוך,
כונניות נוספות שנותרו בחלקן ריקות מחפצים, חלון גדול שפנה אל
העמק והעיר.
חדר השינה של אבי היה סגור תמיד, מיטת יחיד הייתה בו וארון
בגדים, שולחן כתיבה ומראה קטנה, רק השטיח האדום הוסיף צבע לחדר
החיוור, המנוכר הזה. חדרי היה נתון לי לעיצוב ותכנון, קיבלתי
חדר מרובע שבו הכנסתי את כל חפציי, ארון הבגדים שלי בו קיפלתי
את בגדי בית הספר ובגדי ימי סוף השבוע, מיטה קטנה ותחתיה שלושה
ארגזי עץ בהם שמרתי אוצרות חשובים, תמונות אימי וצעצועים
מינקותי, מדף עליו סידרתי את אוסף הבובות שלי, ושולחן קטן
לעבוד בו את עבודת הבית.
המטבח היה מואר, משטח עבודה אחד ארוך ומעליו ארוניות תלויות על
הקיר, כיור אחד ושולחן אוכל קטנטן וצר.
מאחורי הבית ניצב אסם ישן שעמד שם קודם לבנייתו של ביתנו. את
האסם שיפץ אבי וצבע בלבן, שם עבד במהלך היום. מכניס בולי עץ
גדולים למרכז האסם, מניח אותם על מעמד ברזל, מגלף ומפסל בהם
צורות. עם השנים קושטה החצר בפסלים משונים, כולם פסלים בדמות
אדם. הבולט מכולם היה פסל בדמות אישה, גופה חוטב וגולף על
בעזרת אזמל, שויף, קוצץ, עוצב, עד שדמה שתי טיפות מים לאימי
המנוחה.
חיינו כך שנים, אבי ואני. מאז שאמי הלכה לעולמה, הועבר עולמנו
אל הקרחת הזו מעל לעיר. תפקדנו כיחידה אחת שלמה, מלאת עצב
ואהבה. בתוך היחידה גם החלומות, הסיוטים שלי, חזרתי אליהם שוב
ושוב בכל לילה, קמה ומהלכת בין החדרים, מפחדת לצרוח אבל צועקת
מתוך שינה בלי כוונה. אבי הגיע, הרגיע, ניחם, ליטף, כמו שאמי
הייתה מלטפת לפני מותה. נסיבות מותה של אמי כשהייתי בת חמש
וחצי, הוסתרו ממני וכונסו בתוך תיבת עץ נעולה בשלושה מנעולי
ברזל חלודים. אף אחד לא יכל לפתוח התיבה, בטח שלא אני, ילדה
חלשלושה ומוזרה. מעט מוזנחת. כולם בעיר קראו לי ילדת אשפה.
הייתי ילדת אשפה שניסתה לפענח את מות אמה. בינתיים חלמתי
סיוטים והזיות. בלילות פחדתי להירדם, לא בוטחת במצב של עצימת
העיניים. בימים ירדתי אל העיר ברגל, על גבי תיק בית הספר,
למדתי כרגיל, חזרתי הביתה. אלה היו ימיי.
אבי היה מסתגר לו עד שעות הערב, מפסל ויוצר דמויות חדשות להציב
בכיכרות במקומות רחוקים, אני לבדי. קראתי ספרים, צחצחתי את
הבית עד שהבריק מניקיון, בישלתי ארוחות ערב. ילדת אשפה אבל
נקיה. האנשים בעיר דיברו על היחידה שלנו, אמרו שאנחנו מוזרים.
יותר נכון אמרו שאבי מוזר ומגדל אותי להיות מוזרה כמוהו. הייתי
ילדה רזה כמו שלד, חיוורת כמו משחה נגד יבלות, לבנה, כשמשפשפים
הופכת שקופה, עיניים גדולות מדי, קצת כבויות, ריסים בצבעו של
אפרוח שזה עתה בקע מהביצה, שיער סבוך ומסולסל שניכר היה בו כי
אין יד אישה לטפחו. המראה שלי יצר התעניינות. כולם תיארו את
אמי כאישה יפה למדי, ואני לא דמיתי לה אפילו בפרט אחד. בתמונות
היא התגלתה כנערה חיננית, קופצנית וחייכנית, משחקת בכדור על
חוף הים, לבושה בגד ים שקצהו התחתון רחב ובעל שולי חצאית, שדיה
היו קטנים תחת בגד הים,  שערה שחור כעורב, חלק וארוך עד הישבן,
כולם תהו כיצד נולדתי בהירה כל כך, אבי גם הוא היה בהיר אך לא
כמוני, לא היה בו חיוורון שכזה. חיוורון שעורר חלחלה בקרב
רבים.
בתמונה אחרת אבי ואמי יושבים במכונית ללא גג, שחורה ורחבה. אמי
מחייכת אל העולם מסביב, שפתותיה משוכות בשפתון כהה, שערה מסודר
קצר יותר משיערה בתמונה הקודמת, היא לבושה בשמלה אפורה קצרה,
ידו של אבי על כתפה החשופה. כל אחד מהם מביט לכיוון אחר.
כשנפטרה, אבי אסף את כל התמונות וביקש להחביא אותן,להעלות אותן
לעליית הגג כדי שיצברו אבק וימחקו לאט, אני אספתי אותן אליי,
אל הארגזים מתחת למיטתי. בלילה, לפני שהייתי מכבה את האור
ונותנת לחלומות לסחוף אותי, הייתי מסתכלת עליה. הצטערתי שלא
הייתי גדולה מספיק כדי לזכור אותה בשר ודם. אני עדיין מצטערת.

                                       





עמדתי בחדר סגור, לא ראיתי דלתות, לא חלונות, לא פתחי אוויר.
בתחילה הייתי המומה, הסתובבתי מעגלים ואליפסות סביב הרגליים
שלי, חיפשתי פינה, דלת סתרים, חלון מוסווה. כלום, ריק החדר
ואין אוויר. קירותיו של החדר נצבעו תכלת, כמו שמיים שאין בהם
עננים, צלולים, התכלת צרב לי בעיניים, גרם לי לשפשף אותן דקות
ארוכות, עד שגרמתי לעצמי לדמוע. מבחוץ שמעתי רחשים, לא ידעתי
היכן אני, הקולות היו זרים לי, מוזרים לי, קולות צעקה חזקים
מתובלים בקולות אנחה חלושים. ילדה קטנה הייתי, התיישבתי על
הרצפה וחיכיתי שמשהו יקרה, נדמה לי שעברו שעות ארוכות וכלום לא
השתנה.
רק הצעקות לא הפסיקו, רק האנחות נשמעו מדי כמה שניות, ניסיתי
לספור את השהות בין כל אנחה ואנחה. עשרים שניות, שלושים שניות,
ארבעים שניות, ספרתי בלחש, שלא ישמעו אותי. פתאום הלכו הצעקות
והתקרבו. איני יודעת כיצד הצליחו לחדור לתוך החדר הסגור, כעת
באו מבפנים, סביבי, ילדה בישיבה מזרחית במרכז החדר. צעקות בתוך
האוזניים שלי, הן היו חזקות כל כך עד שנשמעו מתוכי ממש, כאילו
הקול הוא שלי. אבל הקול היה זר. קול אישה. קול אישה צרודה.
לפתע נעמדה מולי דמות, תחילה ראיתי רק את רגליה הארוכות,
נישאות עד לתקרה, כך היה נדמה לי. הרמתי מבטי למעלה, היא עמדה
שם, אישה ארוכה, ארוכה מאד, כמו שרוך הייתה, רזה ומוארכת. היא
הניפה שתי ידיה סביבה, במחול פראי סובבה אותן, לא היו לה פנים,
לא היו לה תווים, לא ידעתי את כיוון מבטה. רק בהיתי בה מפוחדת,
רק שלא  תזיק לי.
רגליה חרקו על הרצפה כמו רכבות על מסילה, במהירות, כאילו רצתה
לפעור בור ברצפה ולהיחלץ מכאן,
היא המשיכה לזעוק, הזעקות שלה מילאו את החדר ברוח סגולה, עם כל
זעקה כך ענן חדש נוצר, סגול ומטייל. היא סובבה אותי, לא נתנה
לי לזוז, לקום, לפצוע פי בצרחה אישית, הייתי בטוחה שתרצח אותי.

כל כך אלימה הייתה עם תנועות הידיים והרגליים והזעקות, אחוזת
אמוק. כל כך פחדתי. הרגשתי איך בין רגליי מטייל לו נחל של שתן,
שיצא בלי שליטה בגלל הפחד הנורא. השתנתי דקות ארוכות, עד
שסביבי הייתה שלולית צהובה, שהפכה את רצפת התכלת לירוקה. היא
צחקה צחוק גדול, ידיה הצביעו על השלולית שלי, כיוונה אצבעה אל
בין רגליי. אחר נעלמה. ונהיה שקט.
התעוררתי. מכנסי הפיג'מה שלי היו ספוגים בשתן, סרחון התפשט
בחדר שלי. התביישתי שאבי ימצא אותי כך. בת חמש עשרה שמשתינה על
עצמה. בושה. הרמתי מהר את המצעים וזרקתי אותם מתחת לשולחן
הכתיבה שלי. הורדתי את בגדיי וחמקתי בשקט אל חדר האמבטיה,
שטפתי את עצמי תחת המים הקרירים. השעה הייתה מוקדמת מאד, השמש
רק זרחה וציפורים לבנות עמדו על אחד הפסלים בחצר, משוחחות
ביניהם בשפה לא מוכרת. בתוך ראשי עדיין שמעתי את הצעקות של
האישה השקופה ההיא. היא לא הניחה לי רגעים ארוכים. התלבשתי
מהר, ידעתי שבקרוב יתעורר אבי ויבוא לבדוק לשלומי.
בכל בוקר היה פותח את הדלת ובודק אם התעוררתי כמו שצריך.
לעיתים ישב לצד מיטתי ושוחח איתי. הוא שאל אותי שאלות על בית
הספר ועל העיר, מה מתרחש ומה נבנה ומה חדש, וביקש שאביא בדרכי
חזרה מהעיר לחם וחלב וכמה מצרכים חיוניים. מאז שנפטרה אמי
הרחיק עצמו מהעיר. הוא היה מגיע אליה רק לעיתים רחוקות במיוחד,
כשהיה צריך לחדש את מלאי נורות החירום או לקנות מכשיר גילוף
חדש. אני הייתי הקניינית. נערה בת חמש עשרה עם סל קניות, בוחרת
את העגבניות הבשלות, את המלפפונים הכי ירוקים, את הלחם הטרי,
מבקשת בנימוס חריץ גבינה או חבילת סוכר.
בבית הייתי מבשלת, כובסת, מייבשת, מסדרת, מנקה. אבא אמר שאני
האישה של הבית. צחקתי כשהיה אומר זאת, נערה בת חמש עשרה ואישה,
עדיין לא ידעתי מהי אישה, גופי הלך והשתנה אך עדיין נראיתי
ילדותית למדי. האישה היחידה שהייתי בטוחה בנשיותה הייתה אמי,
אמי מהתמונות. היא הייתה בהן אישה והייתה בסיפורים המעטים
ששמעתי עליה אישה. וזה הספיק לי. בכל זאת הייתי זו שמנהלת את
הבית ואולי זה בעצם להיות קצת אישה. שגרת חיינו הייתה נמשכת כך
אילולא הגיעה אלינו סוזנה.
היה זה אחר צהרים נעים למדי. הרוח נשבה לעיתים קרובות, מניעה
את אמירי העצים ימינה ושמאלה כמו תנועת מכוניות בכביש דו סטרי.
יצאתי החוצה לתלות כביסה, נהנית מהשמש החמימה שהבהירה את עיניי
וגרמה להם לנצנץ. היא הופיעה מולי בין העצים, בחורה כבת
שלושים, בידיה תרמיל גדול שהיה כנראה כבד מדי על הגב השפוף
מעט. הליכתה הייתה משונה, זאת ראיתי מהרגע הראשון, רגליה כאילו
הופרדו זו מזו, כל צעד שלה לווה בהבעת פנים כואבת. עיניה היו
אדומות מבכי. תחת עינה השמאלית הבחנתי מיד בשריטה עמוקה,
שסביבה היה דם קרוש. כשהבחינה בי נעצרה, כאילו ביקשה שאבחן
אותה, שאקרא לה. אחר כך נפלה על הדשא, ידה נשלחה אל שיח
הורדים, רגליה פסוקות פרושות על הצמיחה הירוקה.
רצתי אליה, רצתי וצעקתי לאבי שהיה באסם. אבי רץ מיד למקום בו
עמדתי, מרחק סנטימטרים מגופה
הכמוש. אבי הרים אותה בשתי ידיו, נשא אותה אל תוך ביתנו כאילו
הייתה זר פרחים קליל. "מים, תביאי מים", הוא צעק אליי, אחר
ניסה להשקותה במים, והיא נענתה לו, בתחילה השתעלה קצת אחר כך
שתתה כאילו לא ראתה מים בחייה. לבסוף נרדמה.
סוזנה ישנה יומיים. הבית התנהל בשקט, פסענו על אצבעות כדי לא
להעירה. אבי אמר שבודאי עברה אסון כלשהו, אבל לא הסביר או פירט
איזה אסון עלה בדמיונו.
                                     




נביחות כלבים מכל פינה. הייתי שוב מוקפת בצללים. כלב שחור כלב
חום כלב לבן כלב צהוב כלב מנומר. הם נבחו עליי, מפיהם המסריחים
ניגר ריר לבנבן, הם רצו לטרוף אותי. חיכו לראות מי מהם יעשה את
הצעד הראשון. הבטתי מטה אל גופי המאוים, גיליתי שאני עירומה,
שדיי המתבשלים וגדלים חשופים לעיני כל, ישבני כגוש בשר מוכן
לנגיסה, כיסיתי את מבושיי בשתי ידיי, מצטנפת ככל שיכולתי. הפעם
בכיתי בחוזקה, הפחד השתלט עליי בלי מעצורים, לא יכולתי להפסיק.
בכיתי עד שגרוני החל לכאוב, עד שעיניי נשרפו כאילו הונחו כתפוח
אדמה במדורה, בערו ושרפו בערו ושרפו. עוצמת הבכי הייתה חזקה כל
כך, מלווה בנביחותיהם הבלתי פוסקות של הכלבים, כל כך עצומה עד
כחשתי עצמי נופלת על הקרקע, קורסת תחת שיניהם החשופות. כעת
הייתי להם טרף מושלם. חשתי כיצד הם מתקרבים אליי יותר ויותר
צמודים, ואני גוש בשר חשוף מייבב, אני נכנעת לזלילה שלהם. הם
כרסמו אותי חתיכות חתיכות, מחייבים אותי לכאבי תופת.
קצתי משנתי. שוב היו הסדינים רטובים. התביישתי. לא רק אבי היה
לי לבולש, גם סוזנה, שהראתה סימני החלמה ושהתה בביתנו כבר
שבועיים. החלפתי את הסדינים בפעם המי יודע כמה בשבועות
האחרונים. החלומות הנוראיים גרמו לי לחזור לינקות. להרטיב
במיטה כמו תינוקת. החלפתי את בגדיי, השריתי את הבגדים ואת כלי
המיטה בדלי מים. חיכיתי לאור השמש שילטף דרך החלון, שעתיים
חלפו עד ששמעתי את קולה של סוזנה, ששוחחה עם אבי בלחישה.
אבי דרש ממנה מנוחה מוחלטת. היא הייתה יושבת בגינה ימים שלמים,
רגליה מורמות על כסא הנוח, רגעים בוחנת את הסביבה רגעים
מנמנמת. הייתה עוברת מיקיצה לשינה במהירות. "מירנדה", הייתה
קוראת לי מרחוק, כשהייתה מבחינה בי עולה בשביל אל הגבעה שלנו,
בדרכי חזרה מבית הספר. "מירנדה, מה שלומך?", אהבתי את הדרך בה
הגתה את שמי, מירהנדה, אף אחד מעולם לא ביטא את שמי כך.
לאט התאוששה, לעיתים הייתה בוכה בלילות, כמוני בחלומות, הייתי
מקשיבה לאנחותיה החלושות שבאו מהסלון, עדיין לא סיפרה לנו דבר
על הגעתה אלינו ולא על האירועים שקדמו לכך. ידעתי שהיא מסתירה
סיפור מעניין כלשהו, ידעתי שעברה משהו קיצוני. אבל לא שאלתי.
לא אני ולא אבי שאלנו. רק התרגלנו לנוכחותה.
הכנתי ברצון לאבי ולה ארוחת ערב, לעיתים הייתה סוזנה עומדת
לצדי, עוזרת לי לחתוך את הירקות לקוביות או פרסה את הדג
לרצועות. ידיה היו רכות וענוגות, כפיסת בד משי ורדרד, היא
העבירה את הסכין באדישות על בשרו של הדג, כאילו הייתה רוקמת
רקמת פרחים, עדינה.
"מירנדה", הייתה אומרת לי, "כשתגדלי תהיי אישה נפלאה, הכל את
יודעת לעשות". הייתי מחייכת אליה וזהו, והיא הייתה מגיבה,
"מירנדה, את כל כך שקטה". סוזנה התנהגה מוזר. חשבתי כך אבל לא
אמרתי לאבי, היא נעה בין עצב ושמחה, רגעים עליזה ומצחקקת,
רגעים נסגרת בעצמה ובוכה בלי שליטה.
ידעתי כי אבי הבחין בכך אבל מכיוון שלא אמר דבר שתקתי. אף אחד
מאתנו לא שאל את סוזנה כמה זמן היא חושבת להישאר עמנו או מה
אירע קודם לאותו יום בו הופיעה על הגבעה.
עם הזמן התרגלנו, אבי ואני, אל נוכחותה של סוזנה וסוזנה אל
ההרגלים הקטנים של אבי ושלי. חודשים עברו ואני התבגרתי.
החלומות המשיכו להופיע מדי פעם, געגועיי אל אימי שלא זכתה
לראות אותי גדלה הטרידו אותי יותר ויותר. היא חזרה אליי לא
בחלומות הליליים, אלא בפרקי הזיות באמצע היום. בשיעור, בדרכי
ממקום אחד לאחר, בעודי טורחת על תבשילי ארוחת הערב. כל הפעולות
הפשוטות לוו בתמונותיה. שרה הייתה ומרקדת כבלרינה במוחי, חגה
כיתוש בראשי, מופיעה מטושטשת או בהירה מאד, חלודה, מקופלת,
מלוכלכת, כל פעם צורה אחרת. לפעמים דיברה אבל את קולה לא
הצלחתי להגדיר, לעיתים היה חד וברור לעיתים כשלתי להבינה.
צרודה מדי פעם, צרצרית בפעם אחרת,  צלולה, אלט, סופרן, בס. דו
רה מי פה סול, היא חזרה ונעלמה וחזרה והתפוגגה. רק סוזנה הייתה
שם לקטוע את הסיבובים, לבחוש את התבשיל לפני שיישרף, לברך אותי
על חזרתי הביתה או לקפל עמי את הכביסה שהורדה מהחבל. למרות
קרבתנו הפיזית, לא הצלחתי להרגיש אהדה לסוזנה. ככל שחדרה אמי
לתודעת הגעגועים שלי כך סוזנה הפכה שקופה יותר. אבי היה זה
שמילא את החלל ביני ובין סוזנה. בקיץ היו יושבים שעות ארוכות
ומשוחחים. היא סיפרה לו על מסעות בעולם, על המשפחה שלה, על
בעלה אותו עזבה מאחור במקום מרוחק מכאן. היו ביניהם מטעמים של
נגיעות מרומזות. ברגע מסוים היה צוחק אבי ומניח ידו לשניה אחת
על ידה של סוזנה, והיא הייתה מפזרת את שערה ומסדרת אותו מחדש,
ממלאת את החלל בין אפו של אבי למחלפות ראשה בניחוח בושם טבעי,
כאילו מרחה עצמה בפרחים. איני יודעת אם קיבל אבי תשובות לסיפור
הגעתה. הייתי עסוקה מדי בהזיות מכדי להקשיב לשניהם משוחחים על
החיים הגדולים והקטנים והחשובים והלא חשובים. הקרבה ביניהם
הפריעה לי ואמי הופיעה כדי להזהיר. כמה יפה הייתה אמי
במחשבותיי.  בניתי אותה צלעות וגידים מחדש. לא כמו בתמונות,
הייתה היא בשר ודם, לא דמות חד מימדית בשחור לבן.
 
מטושטשת. כמו חלקיקים של אבני טופז שנראים מרחוק, סדוקים, לא
צורה מוגדרת. ראיתי אותם. מנצנצים באור השמש של האסם. היא
התלבשה בחלוק השיפון שאבי קנה לי ליום ההולדת הארבע עשרה, רקמת
כחול ולבן עליו, היא שאלה אותו ממני בלילה שעבר. והוא בחולצתו
הלא מכופתרת, היה יושב על כסא העץ באסם. מטיילת הייתה סביבו,
אצבעותיה חגות על גבו לרגע, אחר על חזהו. מנקרת בו. הוא קרא לה
סוזנה, והיא קראה לו בשמו הפרטי שלא היה שגור בפי. עבורי היה
תמיד אבא. הוא קם, לקח אותה בין שתי זרועותיו. מישש את חמוקיה
השדופים, את ישבנה, את הפתח בין רגליה. אחר צלל איתה מטה על
הרצפה המטונפת. אני דרך חור המנעול צפיתי. צפיתי בסוזנה חוטפת
את אבי מאמי המנוחה. היא נאנקה תחתיו, חובקת את מותניו, אנקות
מעודנות, הפכו עם הדקות שחלפו לאנקות חייתיות. כמו נמרה, כמו
סוסה, כמו אווזה מקרקרת. אבי דהר עליה, רוכב כמו אביר על בטנה
החמימה, מתנשף מול אפה, מול פניה. לא יכולתי להביט יותר.
נמלטתי. רצתי כמו מטורפת, בין העצים, בין השיחים, אל שולי
הגבעה ולמטה ממנה, בשביל הארוך שהוביל אל העיר, נשיפות ונשיפות
ונשיפות, רצתי ורצתי. אל תוך העיר אל בין הבניינים, המוסכים,
המפעלים, החנויות, האנשים, רציתי רק למות. רק להידרס על ידי
משאית. על ידי מכבש גדול. לא רק בגלל הבושה בגילוי המעשה, גם
הוכחת היעלמותה של אמי מחיי אבי, בכזו דרך, לא הבנתי למה. לא
הבנתי איך הצליח לשכוח אותה. להתמסר לאישה אחרת שלא הייתה
קרובה לרמתה של אהובתו היחידה של אבי, היחידה שהכרתי. כל מחשבה
כזו צרמה לי יותר, מילאה אותי בחרבות מחודדים, מזוהמים,
מלחמתיים. ולא יכולתי להפסיק לרוץ, עם כל מחשבה על שניהם יחד
הגברתי את המהירות. רצתי עד שלא יכולתי לנשום יותר.
המשטרה החזירה אותי הביתה באמצע הלילה. בחוץ נפלה עננות על
קדקודם של העצים. ראיתי את אבי יוצא מהבית, מדבר עם השוטר. כל
כולי הייתי במקום אחר, חנוטה בתוך ההזיות, החלומות, התמונות,
המחשבות. לא רציתי להיות כאן, לא רציתי להרגיש את מגע ידו של
אבי על כתפי, או את חיבוקה של סוזנה. שניהם היו זרים בעיני, הם
הגעילו אותי. לא יכולתי לסבול את ריח גופם, את העור החשוף מדי
פעם, בלי לשים לב. לא יכולתי לסבול את צחוקה של סוזנה, את
אנחותיו של אבי בסוף יום, כשסיים את ארוחת הערב ובטנו התמלאה
מדי.
בכל זאת המשכתי לחיות בתוך הבית על הגבעה. לא יחד עם אבי
וסוזנה, לא אתם, חייתי לידם. בלבי חיכיתי ליום שבו אוכל לעוף
משם. שנאתי אל סוזנה הלכה וגברה מיום ליום, הייתי שותקת לידה,
לא עונה לה, לא מדברת מספרת משתפת. עם אבי ניהלתי מערכת יחסים
צוננת. לעיתים היה שואל אותי מה קרה לי, ולמה אני כל כך מוזרה
בזמן האחרון. לא עניתי. רוב הזמן הייתי שקועה בהזיותיי, ולא
הצלחתי לענות. בבית הספר הייתי שקופה כמו חוט פלסטיק, ילדת
אשפה דועכת. לא שיתפתי פעולה עם ההרגלים הקודמים. חיכיתי
שהתקופה הזו תסתיים. חלמתי על היום שבו אקום ממיטתי אחרי חלום
ענוג ואגלה שאני במקום אחר. בבית אחר. על גבעה אחרת. חישבתי
חודשים, שנים, עשורים קדימה. עד למקום שבו אני נמצאת עכשיו.
                                         





סוזנה ואבי נשארו יחד. אבי הפך לאיש מסוגר פחות. הוא לא היה
מסתגר יותר באסם שלו, היה מפסל בגינה, בשמש, מגלף דמויות נשיות
שכבר לא הזכירו לי את אמי, סוזנה הייתה יושבת לצדו, הם היו
צוחקים יחד, ישנים יחד את שנת הצהרים, לוגמים יחד כוס יין אדום
עם ארוחת הערב. הם היו יוצאים יחד אל העיר, נראים לקהל הרחב
בשוק או בחנות חומרי הבניין, מגחכים אל מול מכר או חבר ותיק
שפגשו ברחוב. החיים שלהם יחד הפכו נפרדים מהחיים שלי. אבי הודה
ביום שבו עזבתי כי הרגיש בשינוי אך לא ידע לפענחו. אמרתי לו
שלא ידאג, אני פשוט רוצה לגדול לבד. לצמוח עם עצמי. לא סיפרתי
לו מעולם על התמונה ההיא בין חרכי האסם, על מעשה האהבים בו
צפיתי, אותו מעשה ששינה את יחסי אליו. עדיין כיבדתי אותו כאבי.
עדיין הבנתי את הבדידות שלו, את הרצון שלו להתנתק מהזיכרונות
הכואבים. שאלתי אותו רק שאלה אחת. "ספר לי על מותה של אמי",
אמרתי לו.
נשיקות עקביה המוגבהים של האישה היפה, שרבים אמרו שיופיה מתקרש
לו יחד עם זוהרה של כוכבת קולנוע, נשמעו למרחוק. היא ירדה את
השביל אל העיר האהובה עליה. מתכוננת בשקיקה לקריאת ספר חדש
שתרכוש בחנות הספרים. יחידות גשם רטובות כרעו מעל למטרייתה.
כסופים כמו עגילי הכוכב שלה. רגליה היו ארוכות ובהירות, בוהקות
באור העמום של הירח.
את שובל הבושם שלה הריחו למרחקים. היא פנתה בסמטה השניה ברחוב
הראשי. חומקת מהמולת הילדים והנשים בכיכר הגדולה. נכנסת
במרווחם של בניינים גבוהים. שם עצרה. היא שמעה מאחוריה קול
חזק, נפילה של חפץ. הסתובבה לאחור. הסמטה הייתה חשוכה ומעוררת
חששות, אך היא ידעה את הדרך. בסוף הסמטה יש לפנות דרך גן
המשחקים, פניה נוספת שמאלה לחנות הספרים הקטנה. כבר שנים שהיא
מבקרת בה בקביעות. אוושת הצעדים מאחוריה התחזקה. סוליות נעליים
גדושות בוץ, כבדות. היא חיפשה את הדמות שעוקבת אחריה, הייתה
מודעת לסכנות של צעדת הערב החשוך ההוא.
המומה הייתה כשקפץ עליה. כאילו משום מקום בא אליה, למרות
הרמזים המקדימים, הצעדים, הקולות, היא ניסתה להלחם בו, חולצת
נעל עקב אחת בקושי להכותו בפניו, אבל הוא הצמיד אותה לחבית
הנפט שעמדה ליד הקיר, כל כך צמוד עד שחשה את שולי החבית חודרים
לבשרה, את היד שלו אל בין רגליה, יד גדולה, מחרידה, קשוחה,
צוננת, מתחת לחצאיתה הוא נכנס, אצבעותיו חודרות אל תחתוניה,
משפשפות זימתה. "לא", צעקה, אבל אף אחד לא שמע. אף אחד לא ראה
שקרע את חולצתה מעליה, שליקק את שדיה כתינוק רעב, אף אחד לא
ראה שנכנס בה, חודר בכאב, מנפץ את גופה לשניים. והיא כאבה,
צעקה, ינקה את הדם שניגר בכל פעם שהכה אותה כדי שתשתוק. היא
בעטה בו, נלחמה בו, אגרופה בגבו הלם, פם פף טך, אגרוף ועוד
אגרוף, מנסה להשיל אותו מעליה כמו שמיכה חמה מדי בקיץ. "לא"
היא צעקה. היא בכתה. היא הקיאה בו. אחר כך נבהלה משליפת הסכין,
"לא", התחננה. "בבקשה לא", והוא המשיך, והוא הצמיד, והוא ניסר
בבשרה, חתך ועוד חתך בגופה הענוג, המתכלה תחת הגוף הזר,
"תשתקי", הזהיר אותה שוב, והיא בעטה בו, הכתה בו, נלחמה בו.
"לא", היא זעקה שוב ושוב. "לא". זעקתה האחרונה, בנעיצת הסכין
בבטנה.
את גופה מצאו כמה שעות אחר כך. מרוטשת וקודרת מאחורי חבית
הנפט. ואז אמבולנס, וניידות משטרה, וסירנות וזיהוי, ואיתור
קרובים. ואבי עמד שם. מבוהל. לא מבין מה קורה. ממאן לקלוט את
האגדה הזו, להבין את התרחיש. עד שקברו אותה באדמה. וחזרו ואמרו
שכעת הוא אלמן ועליו לטפל במה שהשאירה, בבת היחידה שנתנה לו
במתנה. הבת שעמדה מול הקבר הפתוח, לא מבינה את שמתרחש סביבה.
רק יודעת שהיום יום עצוב.
אבי השתתק. יותר מדי פרטים. יותר מדי תמונות. הוא הוריד ראשו
אל הצוואר העבה שלו. מקפל גופו לשניים. מבכה אותה שוב. הכל חזר
אליו באותו היום בו סיפר לי. ואני, לא קלטתי את הסיפור, משהו
נשמע לי מטורף מדי. שאלתי שוב, האם זהו פרט בפרט מה שאירע?
והוא הנהן לכן עמום.
מאז לא חלמתי על אמי. האירועים שגרמו למותה היו כעת מסודרים
בראשי, עדיין לא מובנים מספיק, אבל מסודרים. הבנתי את רצון אבי
להתרחק מהעיר, להשתקע בעצמו, לפסל אותה יפה ומאושרת. הבנתי למה
לא מביט הוא בתמונות, לא מדבר את שמה, לא גוסס איתה בגעגועים.
הבנתי למה הוא המשיך הלאה.
בכל זאת עזבתי. למרות הבהירות הרגעית שהביא עמו הסיפור הזה
מהעבר, למרות שהפיסות הוחזרו למקום, בחיי שהיו עד אז כמו כיכר
לחם פרוסה לחתיכות גדולות, חסרה חתיכה או שתיים. כמו צפרדע
בגרוני, כך הסיפור הזה. תקוע בי כמו כדור אקדח. המשכתי איתו
ללכת. תקיעות מבורכת על ההזיה שנגמרה. לא חלמתי יותר הזיות
שכאלה. ידעתי שתקופה נגמרה וכעת אני חופשייה ללכת. סגרתי את
הקצוות. תמונותיה של אמי היו זיכרון לטרגדיה. הותרתי אותן
מאחוריי. כמו אז בגיל חמש, כשהכל נמחק ונגמר.
                                       


   

                                    אפילוג

שורת מלאכים עמדה מולי. אחד עם גיטרה, אחד עם כינור, אחד עם
צפצפה, אחד עם מפוחית, אחד עם פעמון. הם ניגנו לי ולה. היא,
ישובה על כס מלכות. שמלתה הלבנה מתנופפת ברוח, מורמת לעיתים
גבוה ואז נוחתת. מתחת לשמלה היא שקופה, כמו זכוכית צלולה נקיה,
רגליה התנועעו לפי הקצב, בתוך נעלי השנהב. מלאכית נסיכה. כרעתי
ברך מולה. מול כס מלכותה. משתחווה לה בכנות. "מירנדה", קראה
לי, שמי צלצל מוכר בפיה. "מירנדה יקירתי", חזרה ואמרה. קולה
נשמע מוכר, צלול, טוב, חזק וברור. "אני מברכת אותך", אמרה,
"מברכת את פניך, את חלומותיך, את גופך, את קולך, את מוחך, את
עתידך", חזרה ואמרה המילים כמו מנטרה. המלאכים סביבה נגנו בקצב
אמירותיה. ביקשתי לרוץ ולחבקה. לשים ראשי בחיקה, לחוש את מגע
ידיה על פניי, והיא הסכימה להתרגש איתי, לגעת בי. ביקשה שאשאר
קרובה. ברכת מילים ונגיעות חמות העניקה לי. כשהתנתקנו הייתה
עלומת אור מחבקת אותה. היא הותירה אותי ניצבת כך מולה. ואז
נעלמה.
אני קמה מהמיטה ברוגע. ריח הבית המוכר חוטא, מפתה אותי. אני
מתרחצת, מתענגת על המים החמימים, על המקלחת המוכרת, השקט הזה
שעל הגבעה הישנה, הטרשים שצמחו, שיחי העשבים הגבוהים שכיסו את
הפסלים הישנים, הנרקבים. גופי המקומט דורש את הבית הזה, אני
נוגעת בכל. בכלים במטבח, בכריות על הספה, בספרים המאובקים,
הישנים. ושקט. כל כך שקט. רק הציפורים מצייצות רחוק ביער, באות
ונוחתות על גג האסם, שקוצים חדרו בו בין החרכים ומילאו אותו.
הבגדים הישנים עדיין בארון, בגדיו של אבי, בגדיה של סוזנה.
החדר הישן שלי, שהפך מזמן לחדר עבודה, ואחר כך לחדר ילדם
המשותף של אבי ואישתו השניה, נראה לי נעים. המיטה היא אותה
המיטה שבה ישנתי, שבה חלמתי חלומות הזויים. אני מציצה מתחת
למיטה. הארגזים שלי נעלמו, אני מחפשת אחריהם בכל הבית. נפגשת
מחדש עם ניחוחות מטולאים, כמו בגד תפור חתיכות חתיכות.
עשורים רבים לא הייתי כאן. ועדיין זה הבית. בית החמש עד השמונה
עשרה שלי. אני צוחקת לעצמי מול כל פריט מוכר, מול תמונה על
הקיר או כסא.  הגלויה האחרונה ששלחתי לאבי ממקום מגוריי המי
יודע כמה עדיין תלויה על הארון בחדר הכניסה.
לא רוצה לקחת כלום. רוצה רק להכניס הכל לקופסה ולסגור. בקרוב
יבנו פה שכונה חדשה. יעקרו את העצים, יחריבו את האסם ואת הבית.
את הפסלים ישרפו ויהפכו לעפר. כמו את החלומות שלי, כמו את
הזיכרונות מכאן. רק אני נותרתי שלמה. נותרתי להיזכר בהם. באמי,
באבי, בסוזנה, בילדותי ונערותי שנעלמו ממני מזמן. רק כאן צצו
מחדש הזיכרונות, עטויים עליי כמו גלימת פאר. אני בוחרת לעצור
רגע. להתיישב ליד השולחן. להוציא דפי טיוטה, אני רושמת את הכל,
מרוקנת את החלומות והסיפורים. סיפוריה של ילדת אשפה.
בזקנתי אני יונקת אותם מחדש. בזקנתי אני אומרת גומר על מה
שנשאר מונח כך. פתוח לרווחה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אחו דולר
אחו מארק
אחו סטרלינג
אחו פראנק
אחו פני
למה רק אחו
שילינג תפס


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/4/03 18:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה