הוא יצא מהמקלחת והסתכל עלי בדאגה, המרק שניסה להאכיל אותי
אתמול עדיין עמד על השידה לידי.
הוא רכן ונישק את מצחי ברכות ואמר שזה פשוט הורג אותו להשאיר
אותי לבד במצבי וללכת לעבודה, לא הגבתי. שמעתי את הדלת נטרקת
מאחוריו ואת סיבובו האיטי של המפתח במנעול. לאחר כמה דקות
הצלחתי בקושי רב להקים את עצמי מן המיטה, הלכתי לאט לאט, צעד
צעד ונעמדתי אל מול המראה בעודי מעבירה את ידי בעדינות על
בטני.
עמדתי כך בשקט במשך כמה דקות ארוכות שנראו כנצח ואז בלית ברירה
רצתי לשירותים והקאתי. הקאתי מגועל עצמי, מכאב ומריקנות
מחרידה. אחרי הכל לא הייתה סיבה אחרת מאחר ולא אכלתי דבר כבר
יותר מיומיים. אבל מה זה משנה בעצם?
לאחר שניקיתי את עצמי, בידיים רועדות הדלקתי את המערכת ב'פול
ווליום', לקחתי את חפיסת הסיגריות שלי ויצאתי את המרפסת. כך
עבר עלי כל היום, בחוץ על המרפסת עם סיגריות ומוסיקה. כשלפתע
הכל נהייה שקט ידעתי כי חזר.
הוא התיישב מולי ובהה בי, הוא עדיין מודאג.
"איך את מרגישה?" שאל.
איני מסוגלת להסתכל לו בעיניים.
"אכלת משהו היום?" הוא מנסה שוב.
אני עוצמת עיניים, הכאב החד חודר עמוק יותר אל הלב.. עמוק יותר
אל הבטן..
"תדברי איתי, אני מתחנן!"
אין לי מה לומר לו.
"את לא יכולה להמשיך ככה. כן, את סובלת, וגם אני קיבינימט!
שנינו איבדנו חלק מעצמנו...."
הפסקה ארוכה.
"לא אתה לא" לחשתי.
"מה?" הפתעתי אותו, לזה הוא לא היה מוכן..
נאחזתי חזק בבטני;
"אתה לא רצית אותו גם ככה"
שתיקה.