האם פעם חזיתם באותה שנייה נפלאה, השניה האחרונה של הלילה?
אותו הרגע בו הכוכבים מוסתרים על ידי הקרן הראשונה של השמש
העולה. אותו רגע בו הכוכב הבוהק ביותר בשמים פתאום נעלם מן
המבט ומפנה מקומו לזוהרה של השמש אשר מסנוורת כל המביט אליה?
השעה הייתה בדיוק שלוש בבוקר של יום חמישי רגיל. השמים היו
כחולים, הרוח נשבה קלות על הפנים של תמיר, והוא נהנה מכל רגע
של רוח זאת, פתח את מעילו הכחול ונתן לה לנשוב על כל גופו. ליד
תמיר עמדו עוד ארבעה אנשים, כולם לובשים מעל בגדיהם אפודות
זוהרות, על גבו של אחד מהם היה תלוי רובה קצר קנה, ובכיסיהם של
שני האחרים היו שני מכשירי קשר דלוקים. הפנים של החמישה לא
נראו כל הזמן אלא רק ברגעים מסוימים, בהם נח אחד מן הפנסים
הכחולים של ניידת המשטרה, עליהם.
תמיר, נער כבן 18, מתנדב בכוחות המשטרה, היה זה שפיקח על עצירת
המכוניות במחסום הלילי הזה, הוא גם היה זה שבדק לנהגים את
המסמכים ושחרר אותם לדרכם. כל כמה דקות עצרה במחסום מכונית
ואותה הרוטינה חזרה על עצמה במדויק, תמיר היה ניגש למכונית
מודיע על הבדיקה השגרתית, לוקח את רשיונות הנהג מושיט אותם
למתנדב אחר אשר רשם את הפרטים, מחזיר את הרשיונות ונותן
למכונית לנסוע. זאת כבר הייתה השעה הרביעית של המחסום היום
והשגרה הזאת גרמה למחשבתו של תמיר לעזוב את ענייני המחסום
ולנוד אל עבר מקומות אחרים.
היא הייתה אחת מהבנות היפות ביותר שתמיר ראה בחייו, ממש מלאך,
לא, כוכב שהורד מן השמים והושם אל מול פניו. הוא דמיין אותה
לידו, מחזיקה את ידו ואומרת לו "אני אוהבת אותך", ואז מחבקת
אותו....
"תמיר", המחשבה נקטעה באיבה. "כן סליחה, בדיקה שגרתית אדוני,
רשיון, רשיון למכונית וביטוח חובה בבקשה". הנה המכונית עוזבת
ותמיר שוב חוזר אל חלומו, הפעם החלום כבר שונה. הוא רואה את
עצמו אתה, לבד, הם יושבים באיזה גינה קטנה לבד, מדברים על
שטויות, ואז באופן פתאומי ביותר הוא מעז לשאול אותה: "אנחנו,
זאת אומרת את מוכנה לצאת איתי?" ואז היא עונה לו: "כן, סוף סוף
אתה שואל, כמה אפשר היה לחכות...."
ברקס של מכונית שעוצרת ליד, "ערב טוב אדוני, מסמכים
בבקשה....לא סתם ביקורת שגרתית...אין לך רשיון אתך, שנייה אני
בודק בקשר...." שוב רעש של מכונית נוסעת. תמיר מביט אל השעון,
השעה כבר 3:40, עוד מעט מתקפלים הוא צועק לחבריו. שוב הוא שוקע
אל תוך חלומו, הוא מנסה לשקם את החלום שבו נעצר אך לא מצליח,
ושוב חלום אחר. הוא נמצא אתה יחד, עם עוד אנשים אחרים, אך הם
בצד, מדברים, "נו אז את יוצאת עם מישהו עכשיו?" "לא, לא כרגע"
"אל תחשבי את זה כמשהו אני יכול להזמין אותך לבוא אתי מחר
להקרנת הבכורה של .... מחר בערב?" "למה לא? אני אגיד לכולם
ונלך יחד". זאת לא הייתה התשובה אותה רצה תמיר לשמוע ממנה.
"החלומות מדרדרים" חשב לעצמו, בעודו ניגש אל היונדאי אקסנט
החדשה שנעמדה מול פניו. "לילה טוב אדוני....הרשיון שלך לא
בתוקף אדוני....צא מהאוטו בבקשה.....כאן כנף 323" הוא אומר
בקשר "שלחו לי לפה ניידת תנועה....חיובי אדם עם רשיונות לא
בתוקף....רות סוף". החלום שוב מתחיל, הפעם הם נמצאים בבית קפה,
בתוך קניון מלא אנשים. "אההה אני יכול לשלם על השתייה שלך, לא
זה בסדר" "אבל אז תמיר זה יחשב לדייט ואני לא יוצאת אתך, אנחנו
רק מחכים לאנשים" "זה לא בכוונה של דייט, זה סתם...". כן ממש
סתם, אני כל כך עייף כבר, חושב תמיר לעצמו, שאני לא יכול יותר
לדמיין משהו חיובי.
"תמיר רד מהכביש ידרסו אותך ככה! מהר תעלה למדרכה, אתה יודע
שזה מסוכן!" "כן דויד צודק" חושב תמיר לעצמו, "עוד שנייה אני
אעמוד ככה ובאמת ידרסו אותי, איזה יפה הכוכב שמאיר שם בשמים,
ממש כמוה". כעת תמיר בבית, היא בכלל לא נמצאת לידו, "איזה חלום
מוזר", הטלפון מצלצל, זאת היא "תמיר אני רוצה לדבר אתך, לא
נעים לי להגיד לך את זה, תשמע, אני נורא מצטערת והכל, אבל נדמה
לי שאתה מחבב אותי יותר מאשר ידידות ואני לא רואה אותך באור
הזה, אני רוצה להישאר רק ידידים, אז כדי שלא נגיע למצב
הזה....פשוט בוא נשכח מזה טוב?" "על מה את מדברת...לא בכלל
לא....לא זה בסדר כמובן שרק ידידים....".
המכונית שוב עוצרת, תמיר מביט אל השמים, הכוכב שהיה שם נעלם
ובמקומה הגיחה קרן של שמש, הוא מביט אל תוך המכונית, "מסמכים
בבקשה". הוא מביט שוב לשמים, האור מסנוור אותו, מבטו חוזר אל
המכונית, משהו ביד הנהג מסנוור אותו גם, זאת קרן השמש שכיבתה
את הכוכב בשמים וכעת מאירה על החפץ ביד הנהג. נשמע רעש, החפץ
המסנוור מוציא ממנו עשן, המכונית מתניעה ונוסעת במהירות
מהמקום.
הוא מסתכל על הכוכב שלו מוסתר על ידי השמש. הרוח עדיין נושבת
על תמיר, רק שהפעם הוא לא מרגיש אותה, אלא רואה אותה מלמעלה,
מן השמים.