אשתי מכריחה אותי לנסוע לבת מצווה של איזו ילדה אחת שאני לא
מכיר.
בטלווזיה יש משחק מנצ'סטר יונייטד נגד ריאל מדריד, אבל אותה לא
מעניינים תירוצים.
אני לובש את הפיג'מה שלי בתור הפגנה ועושה בכוונה רעשים עם
הצלחות של הגרעינים כדי שכולן ידעו מי כאן השולט בבית, למרות
שאני יודע שזה בטוח לא אני.
מילא אם היתה רק אחת, אבל לי יש אישה ועוד שלוש בנות ששונאות
אותי שנאת מוות.
האישה שלי המרידה את שלושתן נגדי עוד שהיו תינוקות, בזמן
שהייתי הולך לעבוד, היא היתה נשארת איתן ומגייסת אותן למלחמה
נגדי. ממש שנאה על רקע גזעני, הבנות נגד הבנים. למה? לא יודע.
הייתי מת להתפטר מהעבודה, ואולי אפילו להתאשפז באיזה מוסד, רק
בשביל לראות איך הן יסתדרו בלעדי. שלוש ארוחות ביום, סמים
מרגיעים, שיחות נפש, וטלווזיה. מה רע? למה לא להתאשפז?
עדיף לי. דיברתי פעם עם החבר שלי הפסיכולוג ושאלתי אותו איך
אפשר להתאשפז והוא חשב שאני צוחק איתו, אבל איך אפשר לצחוק על
דבר כזה רציני?
קודם כל אתה צריך להשתגע. הוא אמר.
עשיתי חישוב שממילא זה כבר בטח עוד מעט יקרה. איך לא? אבל
מסתבר שלא. מסתבר שיש לי נפש חזקה ובריאה. אני לא משוגע,
אני פשוט סתם טמבל. הייתי מת להיות משוגע, אבל אני סתם דפוק,
למה? אני חושב אולי משהו בילדות, אולי היתה לי ילדות עשוקה,
אבל לא. סתם היתה לי מין ילדות... מטומטמת.

אתה עכשיו הולך להתלבש! אתה שומע אותי?
אבל מי זאת הילדה הזאת בכלל?! (אני שואל)
זאת הבת של חווה ודודיק!
מי אלה חווה ודודיק?!
החברים שלנו! אתה לא יודע מי אלה החברים שלנו?!
איזה חברים? לנו יש חברים?!
כן! יש לנו הרבה חברים אם אתה לא יודע!
יותר חברים משכל.
אבא! לך תתלבש!
נו אבא! מאוחר!
אבא! תעשה כבר מה שאמא אומרת!
אוף! איזה מין אבא זה?!
כמו ילד קטן!
אבא דפוק!
אבא עם פיג'מה! לך תתלבש כבר!
אני לובש מכנסיים ומכוון את הוודיאו שיקליט בשעה 21:00.
טוב. בואו נלך לבת מצווה הזאת של הילדה.
סיגל! אבא! קוראים לה סיגל!
שתתערבל במערבל בטון מצידי.
אני מתיישב בתוך הגרוטאה המשפחתית הזאת ומתניע אותה. אני רציתי
אוטו עם תיבת הילוכים ידנית, אוטו איטלקי, אוטו ספורטיבי עם
תחת מחוטב, אבל כמובן שאשתי ובנותיה התנגדו. הן בחרו אוטו יפני
אוטומטי, בדיוק כמו שיש לכולם. אוטו זה לא חשוב.
גם כדורגל לא חשוב. וגם אני לא כל כך חשוב.
בדרך לבת מצווה כולן מתאפרות, הריח של הקוסמטיקה גורם לי
להתעטש.
אבא! ששש! די כבר!
איזה מין אבא זה? מתעטש לו! אבא רכיכה.
התעטשות אחת גורמת לי לעזוב יד אחת מההגה הביצתי של הגרוטאה
ואני נכנס בטעות באלפא רומיאו אדומה מאחור.
הבנות שלי מקללות אותי ואשתי נועצת בי מבט כזה של שטן עלי
אדמות.
אני מבקש סליחה ויוצא מהאוטו. מהאלפא יוצא בחור צעיר ובודק את
הנזקים.
לא רואים כלום. הוא אומר לי בחיוך. ואצלך?
הפגוש נפל. לא נורא. אני שונא את האוטו הזה ממילא.
טוב, קשה להאשים אותך. האוטו של האישה?
הכל של האישה.
באמת?
הוא מסתכל אלי במבט מרחם. אתה לא הולך לראות את המשחק?
אני לא עונה, אבל כמעט בוכה.
הוא מסתכל על אשתי ושלושת בנותיי המאופרות.
טוב. הוא אומר וטופח לי על הכתף, תקח את זה בקלות אה?
הוא נכנס לאלפא שלו ומתניע אותה. אני מתקרב אליו לאוטו ושואל
אותו דרך החלון הפתוח,
כמה זה? 2000?
כן. הוא אומר ולוחץ קצת על דוושת הדלק ומרפה.
נשמע טוב אה?
הלוואי אני!
אשתי יוצאת מהאוטו ומתקרבת אלי בצעדים גדולים.
תגיד לי, אני שואל אותו, אולי נשב פעם על איזה בקבוק בירה?
הוא מביט בי שוב באותו מבט רחום. אל תדאג. הכל יהיה בסדר. הוא
אומר ונוסע מהר ורחוק.
אני מנתק את הפגוש העקום מהאוטו וזורק אותו על המדרכה.
אנחנו לא צריכים את זה? האישה שואלת.
אני בועט באוטו ומעקם לו את הפח. מתפרק מהר האוטו הזה.
שוב אני סופג מטר של איומים וקללות.
אבא מפגר!
אני נכנס לאוטו ומתניע.
להזכיר לך, אשתי אומרת ומבליטה הברות במלרע. שאנחנו עדיין
משלמים על האוטו הזה!
אנחנו?
אני מקבל עוד מבט מהגיהנום.
נו אבא נודניק סע כבר!
בדרך אני שומע את הרכילות על החברים שלנו. חווה ודודיק, לינדה
ומושיק, ציפי ואריק, צילה ויודוש,
בינה וגביק.
בחיי. אני שונא את כולם.
בצומת ליד מאפיית אנג'ל אני עוצר את האוטו ברמזור. אני מסתכל
לשמאלי ולא מאמין למה שאני רואה.
באוטו שלידי אני רואה את עצמי שלפני 25 שנה. אני משפשף עיניים
בשביל להיות בטוח שאני לא הוזה.
אני, בחור צעיר, רגוע, מבסוט, באאודי 100 כתומה מודל 76 שהיתה
לי לפני 25 שנה, יושב ומחייך ולידי אשתי לעתיד הצעירה מתאפרת
מול המראה הקטנה.
אני בטוח שזה נכון. אני חייב להגיד לעצמי משהו! מה?! משהו
חשוב! משהו גורלי! אולי לא להתגייס לצה"ל. לא! אולי לא למכור
את האאודי! לא! אה! אני יודע!
אני פותח את החלון וצופר. אני שלפני 25 שנה מסתכל בכיווני
ורואה אותי צורח אלי :
אל תתחתן עם הבחורה הזאת! אני צועק, אל תתחתן עם הבחורה הזאת!
אשתי שואלת אותי אם אני בסדר. זה אני! אני אומר לה. את רואה?!
זה אני שמה! וגם את!
מה? איפה? אני לא רואה!
אבא! תפסיק לשקר כבר!
אבא שקרן!
אמא, אל תקשיבי לאבא!
תראי! אני אומר, אנחנו שם!
אתה מטורף! מה זאת אומרת אנחנו שם?! איך אנחנו יכולים להיות
שם?!
אל תתחתן עם הבחורה הזאת! אני צועק לו בקולי קולות, עוברי אורח
נעצרים להביט.
הרמזור מחליף צבעים ואני הצעיר מסתכל על עצמי המבוגר בהלם.
אשתי לעתיד הצעירה נועצת בו מבטים. אשתי הנוראה נועצת בי
מבטים! אני הצעיר מתחיל לנסוע ואני צועק לו, לא! תעצור!
תזרוק אותה מהאוטו! אני חוסם אותו והוא נתקע בי שלא באשמתו.
הוא יוצא מהאוטו, עדיין המום, קללות ואיומיים נשיים שוטפים את
כל הצומת במין ריח של לחם מעובש. אני יוצא לקראתו ואומר לו
באוזן בזריזות : זה אני, אתה עוד 25 שנה. תאמין לי יש לנו מזל!
אל תתחתן עם הבחורה הזאת, היא נוראית. לך עם מה שאתה
מרגיש...אתה הרי יודע שהיא לא בשבילך, יהיו אחרות, אל תדאג!
הוא מסתכל עלי המום ואני מקווה שהוא מקשיב. וגם אל תתגייס, זה
סתם בזבוז זמן! סע לטייל בעולם!
בית ספר זה חרטא! אני אומר לו, אתה לא צריך לעשות בגרויות
ואל תמכור את האאודי, זה לא ישתלם לך, תעשה מה שאתה רוצה וגם
אל תלך ללמוד כלכלה! בכלל אל תלך ללמוד, זה בזבוז זמן!
תעשן סמים תעשה מה שאתה רוצה! זרוק זין! אבל הכי חשוב! אל
תתחתן עם הבחורה הזאת!
הוא נכנס לאאודי ונוסע.
אני מתיישב בתוך הגרוטאה המשפחתית וסופג קללות שגרתיות. אני
מביט בבנות משפחתי ומקווה שהן ייעלמו אחת אחת. אם רק הקשבתי
לעצמי הן יהיו חייבות להיעלם מהמציאות.
אבא מטומטם!
אבא דפוק!
אבא מגעיל!
אשתי אומרת לי : יעצת לעצמך שלא להתחתן איתי אה?! למה? לא טוב
לך?! כפוי טובה! שמוק!
לא תיפטר ממני בקלות כזאת!
ואז, בדיוק אחרי המלרע המודגש של ה-'כזאת' שלושת הבנות במושב
האחורי נעלמות כאילו לא היו מעולם. שקט.
אשתי פוערת את הפה שלה ומסתכלת עלי בתדהמה. העגילים שלה
מצלצלים לרגע כאילו חטפו את הדף שמחתי, אני מחייך אליה, בחיוך
של הקלה.
בן זונ... - ואז גם היא נעלמת.
הצומת נשטפת לפתע בריח מתוק של אפייה.
קשה לי להביע את האושר שמציף אותי אז אני מוחא כפיים כמו איזה
שפן בסרט מצוייר וישר נוסע לראות את המשחק.
בדרך הביתה אני צוחק בצחוק מתגלגל, קונה חבילת מרשמלו צבעונית,
ג'וני ווקר שחור, בזוקה בטעם פירות, ספרדי כפול, ניירות גילגול
וקרטון של מלבורו אדום.
אני פותח את הדלת בהתרגשות וחוטף סטירה מיד כבדה שמפילה אותי
על הריצפה. אני נופל, אבל נופל לאט.
מרשמלו צבעוניים נוחתים בדממה לידי כמו צנחנים קטנים מארץ עוץ,
ומרחוק אני שומע צחוק של ילדה, כמו צליל מתגלגל של פעמונים
זעירים, וקול אישה מרחף במרחב שמעליי, שולח נגיעות קרירות אל
זיעת מצחי, וטעם מתוק של דובדבן אל קצה שפתי. אני חושב, יש
משהו נעים באישה. בדרכים שלה,
בבטן שלה...נוזל סגול מנצנץ על הריצפה שלידי, הוא שוטף את
המקום באוויר של לילה אביבי, עיני נעצמות ונפקחות במין רפלקס
של תענוג, קול אישה זורם בחדר ממקום למקום, מפינה לפינה,
מתרחק ומתקרב...מתקרב ומתרחק....מתקרב ומתקרב...
ואז חודר אלי פתאום בעוצמה אדירה ישר אל תוך הפרצוף!  קום!
אדיוט!
שלוש ילדות מכושפות מרימות את המרשמלו מהריצפה ונוגסות בו בכל
כוחן, אני שומע שיניים קטנות וחדות חותכות ונוקשות.
אישה צועקת עלי. איפה אתה מסתובב עכשיו?! טמבל! אנחנו מאחרים!
לאן? אני שואל.
לבת מצווה של ליטל! לאן?! היא אומרת ומושכת ממני שישיית בקבוקי
קרלסברג שאני מנסה לחבק בכל הכח.
מי זאת?
הבת של נונו וכרמלה! היא זורקת את הבקבוקים, את הג'וני ווקר
השחור, את הספרדי הכפול, ואת הקרטון של המלבורו האדום לפח אשפה
גדול. בתוך הפח אפשר למצוא גם את הקסטה של הקטעים הנבחרים של
אליפות העולם בכדורגל - מונדיאל 86' ממקסיקו, את הפיג'מה שלי
ואת הכורסא שלי.
לפחות בכיס נשארו לי ניירות גילגול.  
אבא שיכור! מסומם! מכור!
אני מכוון את הווידאו שיקליט בשעה 21:00 ונכנס שוב אל תוך
הגרוטאה המשפחתית.
אני מתעטש ונכנס באלפא אדומה מאחור.
אבא אוכל מרשמלו!
אבא חוטף סטירה מאמא ונופל!
אבא מאעפן!
אני מסתכל על האישה שיושבת לידי שכנראה היא אשתי ולא מבין מי
זאת.
תזכירי לי איך קוראים לך?
היא מסתכלת עלי, מכווצת עין אחת ומגדילה את השנייה. גרגמל.
את קצת דומה לגרגמל.
אני נרטב ממטר של קללות מהמושב האחורי. אני מסתכל אחורה אל
הילדות ושואל, איך קוראים לכן?
להפתעתי הן משתתקות ואומרות לי את השמות שלהן אבל אני מיד
שוכח. אשתי אומרת לי את שמה,
אבל אני לא מבין מה היא אומרת.
אני מהנהן בהסכמה ומחפש לשמאלי את עצמי שלפני 25 שנה.
בצומת של מאפיית אנג'ל אני עוצר באדום ורואה את עצמי, שוב.

אני חוסם את עצמי ונתקע בעצמי שלא באשמתי.
אני מדבר עם עצמי ואומר : אל תתחתן עם הבחורה הזאת. ויותר טוב,
אל תתחתן בכלל, עם אף אחת.
אבל אני אוהב אותה! אני הצעיר אומר לעצמי המבוגר. איחס! היא
נוראית! אני עונה, תעשה מה שאתה רוצה רק אל תתחתן, בסדר? אני
הצעיר חוזר לאאודי הכתומה ונוסע בירוק.
אני חוזר לאוטו ומחכה כמה שניות עד שהמשפחה שלי תיעלם.
אחר כך אני קונה טיים ועלית הארק ונוסע קצת 'סקפטי' הביתה.
אני נכנס, חוטף סטירה, נופל, מכוון את הווידאו לשעה 21:00
ונוסע לבת מצווה של ילדה אחת שאני לא מכיר. הבת של אבשלום
ואבינוער.
נכנס באלפא אדומה, מבקש מעצמי שלא להתחתן וחוזר הביתה לראות את
המשחק.
קונה אסקוט וסבון של נקה-שבע, חוטף סטירה, נתקע באלפא, מבקש
מעצמי...מבקש מעצמי שוב, ושוב חוטף סטירה, הולך לראות את
המשחק, מכוון ווידאו...משחה נגד שפשפת וביסלי בטעם פיצה.

אני מתיישב על שפת המדרכה בצומת של אנג'ל ומסתכל על עצמי מגיע
ונעלם, אני מסתכל על עצמי נתקע בעצמי ומבקש מעצמי בקשות, אני
מסתכל על עצמי מידי פעם נתקע באלפות אדומות מנתק פגושים ובועט
במכוניות משפחתיות. אני רואה איך אני חוטף קללות, סטירות,
ומבטים מלאי רחמים. אני רואה את עצמי מגיע ונעלם, הולך וחוזר,
מבקש ומתבקש וחוטף ומסתובב. אני רואה את עצמי עוצר באדום ונוסע
בירוק, לוחץ על דוושות קטנות ומחפש איך לא לחזור ולטעות.
הפכתי למאמין בגורל. מה שאני לא אעשה, תמיד אני אתקע עם איזו
אישה אחת ושלוש ילדות בשמות משתנים. אז מה הטעם? הגורל שלי הוא
לא לראות את המשחק, ואני פשוט אשב לי כאן על שפת המדרכה עד
שיקרה פה איזה משהו חדש.
החבר שלי הפסיכולוג מגיע אחרי כמה ימים. הוא מגיע בדיוק כשאני
נתקע בעצמי שלא באשמתי ואני מצביע אל הצומת - תראה! אני אומר
לו, הנה אני מדבר עם עצמי. הוא אפילו לא מנסה להסתכל על הצומת,
מתיישב לידי ושואל אותי למה אני לא חוזר הביתה.
אני נשוי? אני שואל אותו. כן, בוודאי שאתה נשוי, אתה נשוי
ל-...הוא אומר לי איזה שם אבל אני מיד שוכח אותו, בכל מקרה
משהו שנגמר ב- 'ת' או 'ה'.
הוא שואל אותי אם אני רוצה להתאשפז ואני אומר לו כן, בטח, למה
לא?

אני שוכב על מיטה ומחכה. זה אמנם משהו חדש, אבל אני מאמין חזק
בגורל ולכן גם די מיואש.
אבל אז לפתע, איש אחד מדליק טלווזיה קטנה ומכוון אותה אליי.
אני מבקש ממנו בנימוס מגמגם את ערוץ הספורט, והאיש הנחמד אומר
- בטח. מתחיל עכשיו משחק חזק. חיוך מרוח לי לשני קצוות כשאני
רואה את הקבוצות, מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד עולות על המגרש,
זיעה של התרגשות מטפטפת עלי כשהאיש הנחמד גם מדליק לי מלבורו
אדומה. אני חושב שזה הרגע המאושר בחיים שלי. הנחמד פותח שני
בקבוקי קרלסברג, נפלט לי צחוק דרך הבטן המכווצת. הוא מביט
ומחייך אלי בחזרה ואני מושיט יד רועדת ותופס את הקרלסברג הקרה.
ת-ודה,
אני אומר ורועד מהתרגשות.
טלפון קטן מצלצל והאיש הנחמד עונה. אחר כך הוא מנתק ואומר לי -

אשתך באה לבקר אותך.
מה?!
בקבוק קרלסברג וסיגריה מלבורו אדומה נופלים על הריצפה,
באינסטינקט אני מתחבא מתחת לשמיכה.
האיש הנחמד צוחק, מה קרה? אתה לא רוצה לראות את המשחק?
אני שומע את הדלת נפתחת וצעדים של נעלי עקב מתקרבים!
האיש אומר בעדינות - שלום. אבל לא מקבל תגובה. אני מריח ריח של
קוסמטיקה ומתעטש.
במשיכה אלימה, מורידים מעלי את השמיכה הדקה, ואשתי מחטיפה לי
סטירה. אני נופל על הריצפה.
אדיוט! נמושה! מסתתר לי?!
אבא משוגע! מטומטם! שלוש ילדות שאני לא מכיר מקללות אותי בלי
שום בושה.
אנחנו מאחרים לבת מצווה של עינב!
אני רואה את האיש הנחמד נעמד על פתח הדלת עם שני בקבוקי
קרלסברג, שתי סיגריות מלבורו אדומות וגרון מכווץ.
אני קורא לו - אולי נשב פעם על איזה בקבוק בירה?
הוא מביט בי במבט רחום. אל תדאג. הכל יהיה בסדר. הוא אומר
והולך מהר ורחוק.