זה התחיל לפני 3 ימים, אני לא יודע מה זה בדיוק אבל משהו
השתנה.
אני גר בבית קטן ברחוב ז'ינדר. אני מכיר את כל האנשים ברחוב
שלי- יש את השכנה גב' זנגוויל שהתאלמנה שבוע שעבר וחושבת שהיא
יודעת הכל על המוות, את אדון מרווה ואישתו דליה שרק התחתנה
איתו בשביל הכסף ואת רוני הקטנה שגרה לבדה ולא מדברת עם אף-אחד
(יש עליה המון שמועות אבל אני לא מאמין שהן נכונות). אז כמו
שאמרתי לפני 3 ימים אני קמתי בבוקר והרגשתי שינוי אבל לא ידעתי
מה זה בדיוק התלבשתי, צחצחתי שיניים, שתיתי כוס קפה, קראתי
בעיתון ויצאתי לעבודה, אני עובד בחנות הפרחים של הרחוב שלנו
ואני מכיר את כולם וכולם מכירים אותי. זה היה יום שישי וביום
שישי כולם קונים פרחים! גב' זנגוויל תמיד מגיעה ראשונה, אבל
היום רוני הקטנה באה ראשונה ואני קצת דאגתי. רוני היא אחת
מהילדות האלה שתמיד מחייכות ותמיד מאושרות אפילו שהיא לא
מדברת, אבל ביום שישי  כשהיא נכנסה לחנות היא התקרבה אלי ופרצה
בבכי תמרורים ואמרה: "אני מצטערת, אני אני אוהבת אותך, על תלך
בבקשה, על תלך!" אני נבהלתי ואמרתי לה בהפתעה:
"מה??? אה... חמודונת אני... אני לא הולך לשום מקום!"
"אתה כן, אני יודעת!"
היא לקחה חופן פרחים שילמה לי ורצה הביתה. חשבתי לעצמי וואוו!
היא דיברה! אבל למה היא חשבה שאני הולך היא בטח החליטה למתוח
אותי, כן זה בטח זה. אם רק הייתי יודע כמה טעיתי...
מאז זה רק נעשה יותר ויותר גרוע. גב' זנגוויל נכנסה לחנות
ואמרתי לה:
"בוקר טוב גב' זנגוויל, מה נשמע היום?" גב' זנגוויל לבשה שמלה
שחורה וגדולה ואמרה לי:
"הסוף שלך..." פקחה את עיניה לרווחה והתעלפה.
אני קפצתי ואמרתי: "גב' זנגוויל! גב' זנגוויל את בסדר?" התחלתי
לתת לה סטירות שתתעורר אבל זה לא עזר התקשרתי לבית-החולים,
הגיע אמבולנס ואמר לי החובש שזה כלום היא תהיה בסדר גמור אבל
האיש שדיבר איתי משום מה לא היה יכול להסתכל לי בעיניים. הוא
העלה את גב' זנגוויל לאמבולנס עלה גם הוא והתחיל לבכות וגם
כשהוא מאד התרחק אני עדיין יכולתי לשמוע אותו בוכה. זה היה אז
שידעתי שמשהו באמת קרה כי באותו היום לא באו יותר אנשים לחנות,
והיה יום שישי. שלשום היה יותר מוזר היה יום שבת אז המשכתי
לישון. קמתי מאוחר בצהרים פתחתי את העיניים ודליה הייתה שם
והתחלתי לצרוח:"אההההההההההה!מה את עושה עושה פה?! איך נכנסת?!
צאי החוצה!".
התחבאתי מתחת לשמיכה ונרדמתי. כשהתעוררתי דליה עדיין הייתה שם
כבר היה ערב היא הייתה מפוחדת ומבוהלת. נרגענו קצת. הסתכלתי
אליה והיא אמרה לי: "שמעתי שאתה... אתה יודע נו!"
"לא אני לא יודע!"
"טוב... אז... רק רציתי לומר ש... שהיה נחמד להכיר אותך וש...
אני פעם גנבתי לך שקית סוכר בלי לשאול אותך ולא יכולתי לתת לך
ללכת בלי לומר כלום, אה... אה וגם אני פעם מצאתי בחנות שלך
מפתח ושכפלתי אותו וגיליתי שהוא של הבית שלך אה וגם לא באמת
קוראים לי דליה קוראים לי נורית ו... וזהו".
ישבתי שם על המיטה לא מאמין למשמע אוזניי. לא ידעתי ממה יותר
להתפעל מזה שהיא חושבת שאני עומד ללכת לאנשהו או מזה שהיא
פושעת מוסמכת. אז אמרתי לה: "דליה אה... נורית או איך שלא
קוראים לך צאי לי מהבית עכשיו או שאני קורא למשטרה!!!". היא
התחילה לבכות ברחה מביתי ואמרה: "אני מצטערת, על תלך, אני
מצטערת!"
ואתמול ביום ראשון היה השיא של השיא! אדון מרווה בא אלי לחנות
הפרחים ואמר לי: "אישתי שלחה אותי להביא לך שקית סוכר ואת מפתח
הזה. תשמע אני... אוי זה יותר קשה ממה שחשבתי... טוב אז רק
שתדע שאני... מצטער".
יצא מהחנות וראו שהוא על סף דמעות. אני עמדתי שם מפוחד ומבועת
חשבתי שאולי הגיע סוף העולם! אני לא רוצה למות! והיום החלטתי
החלטה אני מתעלם! יצאתי היום בערב לטיול קצר ואז נתקעתי בעמוד
נפלתי ומתתי.