תראה את הירח מתאמץ
ומנסה בחושך להסתיר
את מה שהוא גנב במלוא הצדק -
את אור השמש, קסם החמה.
הכל מכחיש ומנסה לסגת,
אבל אינו עובד על אף אחד.
חושב שהוא קסום ומיוחד -
בלילה, כשהחשכה חוגגת,
גונב את אור השמש הבהיר
כדי את דממת הליל להאיר.
ובתומו אפילו לא חושד הוא
שהחמה יודעת את הכל
ובחיוך רחמן עוצמת את עיניה,
מרשה לגזול את פרי יצירתה.
כשהירח לא רואה אותה,
ומתרברב מגדולתו שלו הוא,
כולם יודעים את מה שמסתתר,
והאמן הוא מישהו אחר,
ובכל זאת סולחים לו על הפשע
ומתייחסים כעל ילדון שובב,
ומרחמים על בורותו מבטן.
תחשוב על זה אחרת קצת עכשיו:
כשאור השמש הוא כמו בן-אדם,
והירח בן-אדם גם-כן הוא,
שמתרברב מגדולתו שלו
ומתלהב מפרי יצירותיו,
ש, כמובן, יצר במו ידיו,
מסתיר הוא את מה שכולם יודעים:
כולנו פרי ידיו של אלוקים.