השעון מצלצל. אני קמה, מסדרת את התיק, מתלבשת, אוכלת, מצחצחת
שיניים, אומרת שלום לאמא ויוצאת. זה נראה כמו סתם עוד יום.
להישאר בכיתה בהפסקות, לנסות לגשש שיחה עם כמה בנות, עוד יום
ללא חברות. אבל כמו בכל יום אחר אני מקווה שהוא יהיה שונה.
אולי הפעם הן יראו מי אני ולא ינפנפו אותי בעדינות. אני חייבת
להודות שהן נפטרות ממני יותר באלגנטיות מיום ליום. אבל כל כך
חבל לי שהן לא מבינות איך זה להיות כמוני. אני חוזרת הביתה
אחרי בית- הספר, עושה שיעורים, אוכלת, הולכת לחוג, טלוויזיה,
מחשב ובעיקר משתעממת. הטלפון לא מצלצל אפילו פעם אחת, אני
מסתכלת אליו והוא מחייך, הוא כמעט ואומר לי "באמת חשבת שהפעם
יהיה שונה?".
אני ממשיכה ללכת. אני מתקרבת לאחת מהבנות הכיתה, היא רואה
אותי, מזהה ומוציא "היי" בקול קטן. אני נכנסת לכיתה יושבת
במקום,צ מחקה למילה שאולי תאיר לי את היום. אני רואה את כולן
כל הזמן מדברות. הפיות שלהן נעים ללא הפסקה ורק שלי לא זז.
ולמה לא לזוז בכלל? האם יש לו סיבה? אני מנסה לעשות ניסיון
נואש להניע את הפה, אני מתקרבת לאחת מהן. היא רואה אותי
ומפטירה "מה קורה?" נימוסי. הלוואי והיה לי משהו יותר מזה,
חברה אחת, אבל שתהיה חברת אמת.
צילצול. אני עומדת במקום, מחכה למורה. היא נכנסת. נותנת לנו
אות ואנחנו מתיישבים. היא כותבת משהו על הלוח ואני שוב שוקעת
בהירהורים. נראה שלמורה אפילו יש יותר חיים מאשר לי. היא מספרת
לנו בדרך אגב בדיחה, משהו שמישהו אמר לה. אני לא מקשיבה
למילים, אני רק חושבת מה היה קורה אם גם לי היו אומרים. הייתי
רוצה גם לספר בדיחות. אבל יותר שיספרו לי, כי אני מפחדת ששכחתי
איך לצחוק. השיעור נגמר, אפילו לא פתחתי את המחברת. עוד מורה
נכנסת מעבירה שיעור. אני משמשת כדואר היום. לפחות ככה אומרים
לי משהו. הייתי רוצה להיותץ פעם אחת נמנעת ולא סתם דואר. יום
אחד (אני מפחדת אפילו לחתום) יהיה מכתב שישא את השם "לימור".
אז אני אדע שאולי יש לי תיקווה, תיקווה שאמצא חברה.
צילצול, הפסקה. אוף, עוד פעם אני גלמודה. אני יושבת על השולחן
מביטה סבבי, וכולם צוחקים. כאילו בכוונה כדי להראות לי כמה טוב
להם ולא לי. אני יושבת (נו מה עוד יש לי לעשות?). רצות לי במוח
מיליון סיטואציות. יש לי חברה. אני יושבת וצוחקת. מרכלת. נהנת.
אבל שוב אני מתעוררת. כאילו שזה יקרה באמת. אני מנסה להגשים את
החלום ומתקרבת לשתי בנות שמדברות. אני מתיישבת לידן והן לא
טורחות להעיף בי מבט. אחת מהן פיתאום מרגישה בי. היא נותנת
בחברתה מבט והן מייד קוטעות את השיחה. "לימור, מה קורה?"
"בסדר, איך את?"
"טוב, תודה"
"מה עשית אתמול?"
"סתם כרגיל, את?"
הלכתי למסיבה שהייתה אצל חברה."
הן הולכות...
צילצול, עוד שיעור. שיעור עם המחנכת. היא מוציאה אותי מהכיתה,
"את בטוחה שאת רוצה לדבר איתם?"
"כן" אני עונה "חוץ מזה לא נותר לי לעשות דבר".
אני נכנסת לכיתה עם המחנכת. יש שקט. המחנכת אומרת שיש לי כמה
דברים להגיד. הם בהלם. רובם אפילו לא שמעו את קולי. אני
מתחילה, אני פוחדת שאם אני אפחת את הפה הפעם אני לא אעצור,
ואולי הדמעות יתחילו לזלוג. אני עוצמת עיניים, לוקחת נשימה
עמוקה ומתחילה.
"אתם, לכולכם יש חברים. אתם לא יודעים איך זה כשבודדים. אתם לא
יודעים איך זה כשהטלפון מצלצל, איך זה שאתה יושב שעות מתבונן
בצתיקרה, מקווה לישועה. אתם לא יודעים איך זה לחזור הביתה, בכל
יום באותה שעה, בלי כלום שיפר את השיגרה. לכם זה פשוט להתחיל
שיחה, הרי יש לכם אדם שישתף פעולה. אבל לי ה לא קל. תחשבו, מי
מביניכם באמת ישתף איתי פעולה?" אני מרגישה אותה, הדימעה
זולגת, אבל אני ממשיכה. "אולי אתם חושבים שככה אני רוצה, אבל
אף אחד מכם אף פעם לא שאל. אתם רק משערים. אבל אולי אתם
מפחדים. אולי אתם מפחדים להשתעמם, אולי אם תתידדו איתי גם
עליכם תהיה תווית השונה. אבל אני מבקשת מכם בכל לשון של בקשה,
בבקשה תתגברו על הפחד, תעשו צעד אחד, אני אעשה את השאר."
הם צוחקים.