לא שיחקתי שש-בש בטיולי כיתה,
לא הייתי מלח, שמנה, סלתה,
או מוצר בסיס אחר עבור ארצי היפה.
הייתי שישים אחוז כוהל, עם טעם מר של תרופה:

רציתי שתשתו אותי, כרוסים אבודים בקרון,
רציתי לשרוף את הבטן ולהביא שכרון,
רציתי שכל האמת תצא בייסורי חמרמורת,
והיה בי זעם של נביא אחרון.

אז אמרתי, "אני לא אחפש שלווה",
אז אמרתי, "אני לא אגיד 'אין תגובה' ",
אז אמרתי, "אני לא אחפש מרפסת
עם רוח ים-תיכונית רטובה."

אז אמרתי, "הגוף הוא כלא נצחי",
אז אמרתי, "אמנות זה הכי, אחי",
אז אמרתי, "לא אהיה יווני עירום שזורק את הדיסקוס,
אהיה יווני עירום שכותב טרגדיות במוחי."

אז אמרתי, "אם הכל שפיט, הרי שגם לכתוב
אפשר על הכל. או לפחות על הרוב",
אז אמרתי, "יהודי אמיתי אי אפשר להרגיע
אפילו עם חומר לבנוני טוב."

אז אמרתי, "אהיה צדיק, שכתמר יפרח",
אז אמרתי, "לא אדע את חכמת המזרח",
אז אמרתי, "כדי לא לאבד את עצמי לדעת,
אהיה כלבת השמירה שלי, עד שאצרח."

אז אמרתי, "אלך זקופה וקפוצת ישבן",
אז אמרתי, "אני הסצינה שלכם, וקוראים לי סיון",
אז אמרתי, "לא אהיה אלכסנדרוני משכיל עם מקטרת
ארוכה, נינוח מרוב גוני לבן."

אז אמרתי, "לא אגזור על עצמי שתיקות",
אז אמרתי, "לא פחות מעשר מכות",
אז אמרתי, "לא אקפל את גופי בשמש
בחיפוש אחרי השקט בין הרקות."

כך אמרתי ותפסתי רכבת צרה,
וירדתי בתחנה המכוסה בשורה
של עמודים ניאוקלאסיים אכולי קורוזיה
וראיתי עיר מרובעת וכיכר קרה,

ועננים אפורים, ומעילי פרווה,
וכרזות על לילות הבדולח, ואופרה עצובה
עם סופרן שאכלה תריסר חלבונים חיים,
וסרוויס וינאי במזנון, כמו אסירים בתאים,

ויהודי בחלוק לבן אומר, "אספירין נוזלי,
שלוש פעמים ביום", ויהודי אחר, שבלולי
וקטן, מתקן שעוני זהב, ושוטר מצליף בקורסיסטית,
וידעתי שהעיר הזאת היא הבית שלי,

וידעתי שמבתים כאלה יוצאים רק כך:
או תופסים בונדאי אסתמטי ואומרים לו: "קח
אותי לאשה", והוא באמת לוקח, ואז בורחים הרחק;
או קופצים מהגשר; או מקשיבים לספק

שבוער בכבד ובמוח, בגידים, בשרירי האגן,
ומותחים איזו יד, איזו רגל, והולכים בעקבות נגן
החליל - שיהיה אפילו אותו אחד מהמלין -
ולראשונה מרגישים כילד, ולא כחולדה שבעת הדגן.

אז אמרתי, "אם כך, אז אני יכולה לזוז",
ועמדתי ברלווה עצבני על הרציף הארוז,
ואמרתי, "בואו נבצע דואט: אני אצעק,
והרכבת תעשה טוק-טוק-טוק. טק-טק."