זה הכול התחיל בתקופה שהייתי מציל בבריכה של קיבוץ תקומה אחרי
הצבא. הייתי אז מיד אחרי השחרור והדבר האחרון שרציתי לעשות זה
לחזור לקיבוץ ולהתחיל לעבוד ב"הסדר". ה"הסדר" היה הסדר הצעירים
של הקיבוץ שלי ולמעשה מה שזה אמר זה שאתה נשאר תקוע בקיבוץ
למשך שנה וחצי נוספות, דופק שעות כמו איזה מפגר באחד הענפים
ומקבל חדר רקוב בשכונה הנטושה של הצעירים.
אחרי שנה וחצי שבהם אתה חוסך די הרבה כי על מה כבר בכלל יש לך
לבזבז, אתה עוזב את הקיבוץ ונוסע לאיזה שנה-שנתיים במזרח,
לשטוף ת'ראש, וחוזר כמו איזה טעטעלה לארץ לתקופה של הלימודים.

ואז, כשאתה סטודנט, הקיבוץ מתחייב לשלם לך את השכר-לימוד
ולשמור לך על הדירה הרקובה שלך כשאתה בא בחופשים.
זה ההסדר, וא'נלא יכול להגיד שהשתגעתי ממנו אבל אין לך הרבה
ברירות כשאתה נולד לדור שלישי של חברי משק ואפילו הסבתא שלך לא
תוכל לעזור לך בלימודים.
אז נשארתי ב"הסדר" והחלטתי למצות ממנו את המקסימום.
רוב החבר'ה שלי עוד היו בצבא כי רובם חתמו קבע או התגייסו הרבה
אחרי לאיזו סיירת, ואני, שגם נוסף לכול הצרות הייתי ג'ובניק
מסכן בדובר צה"ל שהתגייס בגיוס מאו-מאו והשתחרר הרבה לפני
כולם, חזרתי לקיבוץ כשבדיוק רוב החבר'ה מה"הסדר" שלפני גמרו
אותו ועפו מהארץ.
אז חזרתי למשק והתחלתי לעבוד במפעל הפלסטיק בתור המנהל עבודה
של הערבים שעבדו במחסן.
זאת היתה עבודה משביזה גם ככה ואני הייתי צריך לדפוק הרבה שעות
נוספות כדי שבכלל יהיה לי שווה להישאר ב"הסדר". הערבים במחסן
ידעו את העבודה הרבה יותר טוב ממני. הם כבר עבדו במפעל שלנו
איזה עשר שנים וניהלו את רוב העבודה בעצמם.
אני סתם הייתי שם בשביל לצעוק עליהם שיעבדו יותר מהר ומדי פעם
הייתי בודק שהם לא עשו איזה משהו טיפשי או לא יעיל. כי כמה שהם
כבר הכירו את העבודה, עדיין היה להם ראש של ערבים והם לא ניסו
לעשות דברים בצורה הגיונית או מתוכננת אם אתם מבינים למה אני
מתכוון.
בכול מקרה, אחרי שלושה חודשים במחסן כבר חשבתי שאני מת וביליתי
את רוב הזמן שלי בלתכנן איך אני מוצא אלטרנטיבה אחרת בקיבוץ
ועף מהעבודה במפעל. לא יכולתי לראות את עצמי עובד בגד"ש או
משהו כזה, והאלטרנטיבה היחידה שחשבתי עליה היתה לעבוד ברפת
בחליבות. הצרה היתה שברפת היו משלמים לך לפי חליבה ולא היתה
מספיק עבודה בשביל להרוויח מזה משכורת מלאה. ידעתי שאם אני
נכנס לשם אז אני אצטרך למצוא לי עבודה נוספת ואז נזכרתי שבכלל
יש לי רשיון של מציל ושבקיבוץ תקומה הסמוך מחפשים מציל.
כבר באותו היום התפטרתי מהמחסן ואחרי הצהריים נסעתי לקיבוץ
תקומה כדי לדבר עם האחראי על הבריכה.
שלמה, האחראי על הבריכה של קיבוץ תקומה היה מבסוט מאוד שבאתי.
הוא אמר שהוא כבר מחפש בנרות בנאדם כי מאז שהקיבוץ פתח את
הבריכה למנויים מבחוץ היא מפוצצת מאנשים,
בעיקר בסופי שבוע, ואף אחד מהמשק לא אוהב לעבוד שם כשכול
העירונים מסתובבים שם בשטח ועושים בלגאן. אמרתי לו שזה לא משנה
לי בכלל מי בא להתרחץ בבריכה, ושמצידי אני מוכן להתחיל לעבוד
כבר מחר. שלמה שמח מאוד ומיד שיבץ אותי לעבוד ביום שישי. וככה
התחלתי לעבוד בבריכה של קיבוץ תקומה.
בהתחלה עוד די התלהבתי כי כל העירוניות הקוסיות שהיו מגיעות
לבריכה בביקיני, היו מסתובבות הרבה סביבי ועושות לי עיניים רק
בגלל שאני מציל וקיבוצניק.
בסוף, אבל, תמיד היה מגיע איזה אח או בן דוד ערס שלהם ומחרבן
את הכול.
אחרי כמה שבועות בבריכה התחיל לשעמם לי לאללה וגם לקוסיות כבר
נשבר לעשות לי עיניים אחרי שראו איזה אפס אני, אפילו שאני
קיבוצניק ומציל.
הייתי מביא איתי עיתוני ספורט לבריכה וקורא רק את הכותרות. ככה
היה לי זמן להסתכל על המתרחצים בין כותרת לכותרת. היה נורא
משעמם כי כולם ידעו לשחות מצוין והבריכה לא היתה כל כך עמוקה
ובכל הזמן שהייתי שם אף אחד אפילו לא עשה פרצוף של טובע. אז
בסוף הבאתי איתי את הספר הזה של אתגר קרת שנקרא "געגועי
לקיסינג'ר". חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לקרוא בו כי הוא כולו
היה מלא בסיפורים קצרים. בכל פעם, הייתי קורא לי אחד מהסיפורים
הקצרים האלה ומיד אחר כך הייתי מסתכל שוב על המים כדי לראות
שאף אחד לא טובע לי.
בהתחלה הייתי משקיע והייתי מחשב לעצמי איזה סיפור הוא הכי קצר.
הייתי מסתכל ב'תוכן העניינים' ומחשב לפי המספרי-עמוד מי הסיפור
הכי קצר. אחרי שהייתי מחשב הייתי שוב פעם מסתכל למים ואז הייתי
קורא את הסיפור לפי הסדר מהקצר אל הארוך. אחרי כמה זמן הפסקתי
לעשות את זה ורק הייתי מדפדף בספר בשביל לראות איזה עוד
סיפורים לא הספקתי לקרוא. וכל פעם הייתי מקפיד להסתכל טוב טוב
למים לפני ואחרי כל סיפור. בסיפורים היותר ארוכים, הייתי משתדל
להפסיק באמצע ולהעיף מבט למים. זה ככה נהייה מן משחק פרטי שלי,
לראות כמה זמן אני יכול להישאר עם הפרצוף שלי בתוך הספר בלי
שאיזה רעש של קפיצת ראש למים ירים את העיניים שלי מהספר. בסוף
יצא שקראתי את כל הסיפורים שבספר חוץ מ"סיפורה העצוב של משפחת
נמלים". זה היה הסיפור הכי ארוך בספר וכל פעם שהייתי מגיע אליו
בדפדופים שלי, ידעתי שהוא ארוך מדי ולא כדאי לי לקרוא אותו
בעבודה. בסוף, אבל, כבר הייתי כל כך שאנן שאפילו הסיפור הארוך
הזה לא הצליח להפחיד אותי וככה קרה שבאחד הימים היותר משעממים
שלי בבריכה החלתי לקרוא את "סיפורה העצוב של משפחת נמלים"
מההתחלה ועד הסוף בלי הפסקות. אתם יכולים אולי לחשוב כמה זה לא
אחראי והכול אבל רק מי שעבד כל כך הרבה שעות בבריכה בלי לראות
אפילו אחד שעושה פרפורים במים יכול להבין כמה זה לא היה הגיוני
שדווקא ביום ההוא, דווקא בזמן שאני קורא את הסיפור הכי ארוך של
"געגועי לקיסינג'ר", דווקא אז החליט מיכאל המתעמל לטבוע לי
בתוך המים. מיכאל המתעמל לא היה קיבוצניק אבל הוא בהחלט נראה
ככה. הוא היה אולי איזה מטר תשעים והיה נורא שזוף ועם קוביות
בבטן והכול. הוא תמיד היה בא לבריכה בצהריים, מוריד את החולצה
שלו מהגוף המפואר שלו עם פרצוף אדיש כזה כאילו הוא לא ידע איזה
חתיך הוא היה. ואז הוא היה נכנס למים ועושה אולי שלושים בריכות
כל יום. הוא תמיד היה נראה לי כמו אחד כזה נורא בריא שכל החיים
שלו הכול בא לו בקלות. הבנות שהיו מסתובבות סביבו כאילו לא
עניינו אותו וזה שהוא היה כל כך שרירי ושזוף לא גרם לו להראות
אסיר תודה. הוא תמיד נראה כזה אדיש וכאילו זה נראה לו הכי טבעי
בעולם שלו יש גוף של שחיין אולימפי ושיניים לבנות ושיער כזה
שהיה קצת בלונדיני מהשמש. מכל מקום, מיכאל המתעמל תמיד נראה לי
האחרון שיכול לטבוע לי וחוץ ממנו בבריכה היו באותו רגע רק עוד
שתי זקנות שהיו מתרחצות ברדודים וכמה בנות שבכלל לא נכנסו
למים.
ככה שזה נראה לי זמן אידיאלי להתחיל לקרוא את הסיפור שלי שכבר
חיכה לי הרבה מאוד זמן. וככה התחלתי לקרוא את "סיפורה העצוב של
משפחת נמלים" שבאמת היה סיפור עצוב נורא, כמעט כמו כל הסיפורים
של האתגר הזה, ופתאום שמעתי שאחת הזקנות מתחילה לצרוח באידיש.
נכון שתמיד יש את השנייה הזאת בדיוק לפני שהגורל שלך משתנה
וצוחק לך בפרצוף, שפתאום אתה מבין מה קורה ושהחיים שלך הולכים
להשתנות? ובכן, זה די מוזר שאני זוכר את זה אבל השנייה הזאת
קרתה בדיוק בזמן שבו קראתי את המשפט הזה: "תראה מר נמלים, אתה
לא יכול להתעלם מהעובדות." ואני התחלתי לשמוע את הצרחות של
הזקנה.

עוד לפני שהרמתי את הראש שלי מהספר ידעתי כבר שמשהו נורא קרה
וביני לבין עצמי התעכבתי קצת ולא הרמתי את הראש מיד. רציתי
למתוח את השנייה הזאת לנצח.
אבל הזמן המניאק לא עושה חשבון לאף אחד ואולי זאת היתה הסקרנות
שלי שניצחה אותי בסוף. הרמתי את הראש שלי מהספר וראיתי את
מיכאל המתעמל צף בתוך המים. החובש שהגיע לשם מאוחר יותר אמר לי
אחר כך שזאת בכלל לא היתה אשמתי, שלא היה מה לעשות.  כי מיכאל
המתעמל בכלל בלע מלא רעל לפני שהוא נכנס לבריכה ושגם ככה זה
היה מאוחר מדי בשביל להציל אותו. אבל אני בתוכי פנימה ידעתי
שזה בכלל לא נכון. ושאם רק הייתי קורא באותו יום את "אח שלי
בדיכאון" או אפילו את "החברה של קורבי", אז אולי עוד הייתי
מספיק לתפוס את זה בזמן.
אולי עוד הייתי יכול להציל.