עודד פתח את "ספר האגדה לבית עזאזמה" וקרא כך:
"היה היה בדווי זקן ועני, ושמו אבו מומח, שהיה מהלך עם גמלו
הנאמן למרגלות גבעה, עד שהגיע לדרך ראשית. לפתע עצר שם ברעש
גדול אוטומוביל שחור, ומתוכו יצא אדם ממושקף בחליפה.
"סלאם עליכום!" דקלם האיש הממושקף.
"עליכום אסלאם.." השתאה אבו מומח.
"שמתי לב", הזדרז הממושקף "שיש לך פה גמל".
אבו מומח הביט בגמלו האהוב וחיכה.
"אני ד"ר קארל גרובר", הושיט יד החתומה בחפת, "אני זואולוג.
חוקר חיות! אם תיתן לי להביט בגמלך, אתן לך 10 מיל!"
אבו מומח עיכל את הבשורה.."
"עודד, אני הולכת!" שמע עודד את קלרה אשתו מהמסדרון. הוא חיכה
לשמוע את הדלת נסגרת ואז אמר "לכי קיבינימט". "לך אתה
קיבינימט!" אמרה, פתחה את הדלת והפעם באמת יצאה החוצה, לפני
שטרקה אותה בעוז. "גם כאן כבר היינו", חשב עודד ושב טרוד אל
הספר:
"אבו מומח עיכל את הבשורה לאיטו. "מה זה להביט? מה תעשה לו?"
"שום דבר! אני רק רוצה להוכיח לחברים שלי באוניברסיטה משהו. רק
מסתכל".
מצקצק בלשונו, מסר אבו מומח את רצועת העור לידיו של גרובר ואמר
לו: "תפאדל, שוף".
גרובר משך בחוזקה ברצועה והגמל כופף את צווארו אליו. גרובר לפת
את אזנו של הגמל, והלה ניער את ראשו העצום בכאב. גרובר נפל על
אחוריו, וזחל במהירות לאחור כדי להתרחק מהחיה. "מה קרה?"
צווח.
"אתה כאבת לגמל, הגמל כאב לך. גמל לא פראייר".
גרובר קם מהחול וניער בכעס את חליפתו, "תחזיק לו את הראש כדי
שאני אוכל להסתכל, בבקשה".
"לא מחזיק. לא 'סתכל" נשא אבו מומח את עיניו אל גרובר.
"תקשיב, נסעתי עד לפה רק כדי לראות גמל. אני לומד בגרמניה, שם
אין לנו גמלים. זה רחוק מאד. 20 מיל! אני אתן לך 20 מיל אם
תחזיק לו את הראש ותיתן לי להסתכל לו באוזן!"
אבו מומח נאנח. ידו מיששה בסתר את צרורו הדל. רק גרוש המזל שלו
היה שם, אפילו לא היו לו עוד מטבעות כדי שינגנו לו יחדיו את
השיר שהוא כה אוהב לשמוע, כשהגמל רץ את ריצתו בחולות.
"תן עשרים", החליט.
גרובר הנרגש פתח את כיסו המפוספס והוציא ארנק עור שמן למראה.
הוא הושיט לאבו מומח 4 מטבעות של 5 מיל.
לאט ובתשומת לב רבה, פתח אבו מומח את צרורו, שלה משם את גרוש
המזל, הוציא מתיק האוכף מיתר אפור, ספוג זיעה, והחל משחיל עליו
את חמש המטבעות. הוא קשר את המיתר בקשר חזק, כפול, החזירו
לצרורו תוך שהוא מתבונן בגרובר קצר הרוח, ואז קרב לגמלו. "נו,
בוא", אמר."
עודד הניח את הספר פתוח, הניח במרכזו משקולת נייר וקם. הוא
הביט בשולחנו. היו שם כעשרים משקולות נייר שונות, הוא שם לב,
למרות שאף פעם לא התכוון להגיע לאוסף כזה. הוא הלך למטבח וחזר
עם קפה.
"גרובר זינק לכיוון הגמל ואז נעצר. "תחזיק אותו טוב!".
"מחזיק, מחזיק, יאללה". שומר על מרחק ביטחון, רכן גרובר קדימה
והציץ אל תוך האוזן המאובקת. רוח חמה, מלווה בדקירות גרגירי
החול הזעירים, נשבה לרגע ארוך של שקט.
חיוך התפשט על שפתיו היבשות של גרובר. הוא התרחק לאט מהחיה
וצהל: "ידעתי שצדקתי!". אבו מומח שיחרר את אחיזתו בגמל וליטף
את ראשו. "הרי מחקר של שש שנים לא יכול לטעות! אני אביא אותם
לפה, את כולם! סליחה- " הוא חזר לרגע אל אבו מומח- "אני אוכל
לקבוע אתך מחר כאן, באותה שעה, להראות לכולם את מה שאני ראיתי?
אנחנו נשלם-"
"מה כבר ראית?" תהה אבו מומח.
"אני עובד כבר שש שנים על מחקר, אני צדקתי! פשוט, לגמלים אין
אוזן תיכונה, זה מקום כזה באוזן שלי ושלך, ולהם אין את זה,
ובגלל זה הם חרשים!"
"שו חרשים?" הזדקף אבו מומח.
"לא שומעים, הגמלים לא יכולים לשמוע כי חסרה להם האוזן
התיכונה, זה בוודאי איזה תהליך אבולוציוני מרתק, של ניוון של
חלק כל כך חשוב, בגלל הסימביוזה ביניכם לגמלים, הם כבר לא היו
צריכים לשמוע.."
הרגשה חנוקה של תסכול אחזה באבו מומח. הוא העביר את לשונו אל
עמקי לועו ונשף בחזקה. גרובר נבהל מהחרחור החזק, והגמל התיישב
על הארץ. אבו מומח הביט בדוקטור מבט ארוך, אך לא נראה שהוא שם
לב לבהמה. הבדווי הקשיש לחץ את לשונו אל שיניו הקדמיות, ונשף.
השריקה העזה הקימה את הגמל. הדוקטור שאל: "טוב? אני אוכל לבוא
מחר עם עוד אנשים? אני אשלם לך, רק תהיה פה מחר בשתיים וחצי.
טוב?"
אבו מומח פלט עוד חרחור ארוך, טיפס על הגמל היושב ושרק. "תבוא
מחר", אמר ורכב משם."
עודד סגר את הספר במידה לא מבוטלת של ייאוש. הוא פתח אותו
במקור כדי לקבל רעיונות שיניעו איכשהו את עלילת הרומאן אותו
הוא כותב כבר שנה וחודש. מאז שהודה בפני עצמו שקלרה לא מעניינת
אותו יותר, לא מרגשת אותו יותר, ושכנראה כל זה קורה כי שניהם
מזדקנים, לא הצליח לקדם פיסקה אחת. בכל מקרה לא היה לסיפור
האחרון שקרא דבר וחצי דבר עם רומאן על זונה מזדקנת וטובת לב
ברחובות פתח תקווה. כשמחשבה זו בראשו, הוא הציץ בספר הצצת
סגירה, ואז קלט את המילה "מלאבס". "מקרה משונה", חשב וחזר
לקרוא:
"למחרת יצאה ממלאבס שיירה שחורה, דרומה אל המדבר הצהוב.
בהגיעם למקום המפגש, עצרו 3 האדונים את 3 רכביהם ויצאו בדממה,
מביטים באבו מומח מאכיל 2 גמלים יושבים. "הכסף?" שאל הבדווי.
"במכונית, אתן לך בסוף". "בואו, תעלו על זה, זה גמל יותר חרש".
אבו מומח הובילם לגמל הצעיר ועזר להם לטפס על גבו. יושבים בטור
עורפי, הביטו בתמיהה 2 האורחים בגרובר שישב ראשון. "מה
עכשיו?", שאלו. "עכשיו תראו איזה חרש זה", פזל אבו מומח לעבר
חיוך הניצחון שעיטר את פניו של הדוקטור. הוא שרק והגמל נעמד על
רגליו. הוא מחא כף והגמל פתח בריצת אמוק אל עבר האופק. אבו
מומח עוד הספיק לשמוע את המדענים זועקים: "אין לנו סיכוי לעצור
אותו! הוא לא ישמע אותנו!"... ועד היום ניתן לשמוע בלילות
המדבר גמל רץ ועליו 3 אדונים מפוחדים, זועקים ומיללים.
עודד קם עייף מכורסתו שבחדר העבודה, יצא אל המעלית ומשם אל
הגינה, וקטף לימונים מהעץ. קולה של גברת פישמן נישא מהקומה
שמעל: "אדון סופר העץ הזה הוא זן נדיר! אנחנו משלמים לגנן הרבה
כסף! לך תקנה לימונים בשוק!"  "אבל אף אחד אף פעם לא קוטף אותם
והם נופלים לארץ! לא חבל לך לבזבז ככה אוכל?" "זה לא מעניין
אותי! תעזוב את העץ הזה!" הוא שתק בזעם והמשיך לקטוף, ודווקא
כשנדקר מקוץ אכזרי פגע בו הבקבוק הריק. "אמרתי לך לעזוב את
העץ!" "את מופרעת על כל הראש!" שאג עודד. הוא לא חיכה למעלית,
אלא רץ במעלה המדרגות, לזנק אל דירתה ולנפץ את הבקבוק אל תוך
פניה. הוא נעצר נוכח דלתה. אפיסת כוחות נפלה עליו, ותוך שהוא
נזכר שהוא כבר לא בנוי לריצה במעלה שתי קומות, הוא נזכר גם
בראסקולניקוב. "אני אהרוג אותך פעם אחרת, משוגעת!", צעק לזקנה
וכשל לאיטו לאורך המעקה. עצבני ומותש הוא נכנס לדירתו ונטל את
המפתחות לקרייזלר השחורה.
הוא הסתובב בכבישים כחצי שעה, עוצר ברמזורים בחוסר סבלנות,
מקלל בזעף את כל מי שנקרה בדרכו. לפתע שם לב שהוא מוקף בכמויות
לא סבירות של לכלוך, כיעור ובטון אפור- פתח תקווה. שלווה הציפה
אותו- הוא נמצא בסיפור שלו. מאט את נסיעתו, עודד שלח מבטים לכל
עבר. "כמה זמן לא הייתי פה!" נפלט מפיו. בפינת הרחובות פינס
ופוחס הוא שם לב שהמספרה עליה כתב נסגרה ובמקומה באה פיצוציה.
"מעניין אם כדאי לשנות את זה בספר. כל כך קל יותר לכתוב על
החלל החיצון! ככה אתה לא מחויב לכלום."
הערב ירד, והעיר המכוערת החשיכה. ליד מסגרייה נטושה בקריית
אריה שם עודד לב אל דמות בהירה עומדת בפיסוק על המדרכה. הוא
הנמיך את משקפיו כדי להיטיב מבט, והיא התכופפה אליו. כשפתח,
מכאנית, את החלון, כבר הבין מה הוא רואה.
"מאתיים שקל מותק!" עור התוף שלו נרעד לשמע הצרידות בקולה,
שהיה פעם נשי. מבלי לחשוב הוא לחץ לחיצה בודדת על דוושת הגז,
והאוטו זינק קצת קדימה. עודד הניח לו לעצור. "מותק בוא! מאה
חמישים!" נשמעה הקריאה מאחור. "קצת תחקיר לא הרג אף אחד",
חייך, "נשאל אותה אם היא ראתה את "לילות כבירייה", נדבר איתה
על המשפחה שלה. ברור שלא נעשה כלום".
הוא נסע לאחור: "כנסי". היא נכנסה לאוטו, לא לפני שהכניסה ענן
ריח מחריד של זיעה וברטולין. "מתוק שלי", קרקרה אליו, "אני
אעשה לך כל כך טוב, בוא אלי" עוד לפני שהתיישבה היא כבר לפתה
את אשכיו מבעד למכנס והוא עצר את האוטו בזעזוע. "מה את עושה,
משוגעת?!". היא הביטה בו בשעמום. "לך קוס אמו, כל הזקנים האלה
שלא יודעים מה הם רוצים! אתה רוצה זיון או לא? אל תבזבז לי את
הזמן, אתה שומע?!".
עודד היה מזועזע. "תשמעי, אני רק רוצה לדבר איתך, בואי ניסע
לאן שאת בוחרת, נראה איזה מקומות את אוהבת, אני רוצה לשמוע ממך
קצת על עצמך, אה, אני כותב עכשיו ספר על..". כאן הקול הלא נעים
שלה הפך כבר להיות ממש כאב: "תשמע יא חתיכת מניאק, כל יום באים
לי פה כל מיני סופר ושמופר וכולם בסוף מוציאים ת'זין שלהם, וזה
כבר יצא לי מהתחת, אם אתה רוצה תגיע לעניינים ואם לא אז תחזיר
אותי למסגרייה, הבנת?"  "זאת אומרת שאת לא תדברי איתי? אני
נסעתי מרחוק.."  "לא!! כמה פעמים אפשר להגיד לך?"  "אבל אני
רוצה להכיר אותך, לדעת מה את אוהבת, לדבר איתך..."   "יש רק
דרך אחת לדבר איתי, ויש לך בדיוק שניה להחליט".
עודד נשך את שפתו העליונה. ידו, שהייתה בכיס מכנסיו מרוב
המבוכה, מיששה את אבר מינו. הוא הרגיש שעומד לו כפי שלא עמד
כבר זמן רב, אך לא ידע אם זה בגלל ההתרגשות. "כל היום חיפשת
סיטואציות, הנה אחת. תתמודד איתה!" חשב בתוכו קול מרדני.
"טוב לאן הולכים?" שאל לאט.  "מה נראה לך, יש לי פה איזה
הילטון, מה המכונית ש'ך לא מספיק טוב, מה.."  "טוב טוב! די!
קצת שקט! תתפשטי."
הוא כיבה את המנוע והתיר את חגורת מכנסיו, מציץ מדי פעם לעברה.
היא לא הייתה צריכה להתפשט ממש, רק הורידה את המחשוף הדהוי
לגובה הטבור ופיסקה את רגליה. גל של ריח חריף הבהיר שהיא לא
לובשת תחתונים. צורת שדיה, שנדמה היה שעשויים מעור קמוט,
הבהירה שכבר שנים לא לבשה חזיה. במיומנות השכיבה את המושב שלה
וחיכתה. הוא גהר מעליה, כולו מזיע, עורפו גירד. רק בקושי שם לב
שכבר לא עומד לו, אבל היא כבר ידעה איך לטפל בזה. הוא הרגיש
איך היא מלטפת בעדינות, באצבע גרומה, איזו נקודה שהוא לא הכיר,
משהו בין האשכים לרקטום. הזקפה הגיחה כמו מטה קסם. אוחזת בו,
היא כיוונה אותו במכאניות אל תוכה. "אתה מתכוון לזוז היום?".
הוא נע קדימה ואחורה, תוהה איך המקצוע הזה שרד את כל
ההיסטוריה. מדמיין את הבת הצעירה של הפישמנים, הוא גמר, מרגיש
את החרטה והגועל עולים במעלה חוט השדרה. "יופי, ילד גדול,
מאתיים שקל". מתיישב בכיסאו, משתדל לא להתלכלך מעצמו או ממה
שהשאירה עליו, הוא שלף את ארנקו. "תודה!" אמרה לפתע, ורצה
החוצה, אוחזת בארנק השמנמן. "קוס אוחתו, קוס אוחתו!" צעק, חגר
במהירות את מכנסיו והתניע את הרכב. כשהסתובב כבר לא היה לה
זכר. הוא חשב לקרוא אחריה, אך הבין שחוץ מזה שזה רעיון מטומטם,
הוא גם לא שאל איך קוראים לה.