היוצר חוזר תמיד לאותם נושאים, כי הנושאים הם פצעים שלא הצליחו
להגליד, והיצירה היא חיטוט במוגלה. דגדוג קצות העצבים
המעולפים. מין מזוכיזם שמפיק ניצוצות. לאורי היו עשרות פצעים
כאלו, נקובים - נקובים לאורכה ולרוחבה של נפשו והוא נהנה לחזור
ולסחוט מהם פנינים ספרותיות כמו שבני נוער מפוצצים חצ'קונים
מול מראה. כול הקריירה שלו נשענה על היכולת שלו להביט למוות
בעיניים מטאפוריות ולהתגלגל מצחוק. אולי הייתה זו העובדה שאביו
נהרג כאשר חזר מעוד יום מעייף במשרד החקלאות, צועד בלאות לעבר
לובי הבניין המשותף בו גרו. בינתיים, בדירת הגג שהייתה שייכת
ללוכד נאצים מזדקן, איבדו שלושה סבלים את אחיזתם בפסנתר כנף
יפיפיה, שהיה שייך למשפחת בנקאים יהודית מהמבורג שנספתה
באושוויץ והזקן אסף אליו ממרתפו של משתף פעולה פולני שהרג שנה
קודם לכן. הפסנתר החליק באיטיות על השיש הקר של המרפסת, פורץ
בדרכו את פרזולי הברזל החלודים  שתחמו את הפנטהאוז והחל צונח
לו אל עבר אבא של אורי, שאף פעם לא היה חובב מוזיקה גדול.
מכיוון שלא היו עדים למוות עצמו, אף אחד לא יודע אם אבא של
אורי הבין מה הרג אותו ואולי רק חש הפתעה כאשר צל פתאומי העניק
לו מנוחה משמש אוגוסט החורכת. בכול מקרה, הפסנתר התיז את מוחו
של אבא של אורי על הבגונוויליות, שהיו כול כך מקובלות באותם
ימים והשמיע כמה צלילים עמומים של פקיעת מיתרים נמהרת. למקום
הוזמן צוות של מגן דויד אדום ומכוון פסנתרים אך כבר לא נותר מה
להציל. אורי היה אז בן 15, בשיאו של תהליך עיצובו הנפשי ואופן
מותו הקרטוניסטי של אביו לא תרם לאיחויו המלא של הפצע הראשון
שנפער בו. אורי, שהיה ילד מופנם, שלא לומר איטי, בעל לחיים שלא
נגמלו משומן ילדות, החל לעצב תווי פנים רזים ומיוסרים ושיווה
נימה סרקסטית חריפה לקולו, עד כדי כך שאמו סטרה לו פעם בזעזוע
כאשר ביקש תוספת לעוף.