האוטובוס עצר ליד השקם הישן, ירדו מהאוטובוס מסה קטנה של אנשים
ובינהם אני.
לרגע נבהלתי, לא זכרתי לאן צריך ללכת, איפה השקם הישן הזה
ממוקם בכלל, אבל התעשתתי והתחלתי ללכת בצעדים קטנים לכיוון
הכביש הראשי.
15 דקות של הלכיה מעייפת במקצת הובילו אותי אל מקום מבוקשי
                   הסטודיו לריקוד של ציפורה.
נכנסתי אל הסטודיו רעש מוזר של שקט עלה באוזניי ואז מהמדרגות
הגיע השרת הרוסי שהועיל בטובו לידע אותי שאני היחידה בבינין
ולפתוח את דלות החדרים כדי שאוכל להתרוצץ בניהם כמה שרק
ארצה...נראה לי שהוא מחבב אותי.

נכנסתי לחדר הקטן ליד הבמה, סגרתי אחריי את הדלתות הכבדות
במאמץ מיזערי, נאנחתי קלות.
התיישבתי על ריצפת העץ גומי המעובדת הזו, מושכת את רצועת התיק
שלי אליי ושולפת ממנו את נעלי הריקוד השחורות שלי, מורידה את
הגופיה וממהרת להתייצב מול המראה הגדולה.

עצרתי כמה דקות והסתכלתי על עצמי, על השיער האסוף בקפידה, על
העניים הירוקות, על הגוף הרזה והקטן הזה, הגוף שפעם כל כך
שנאתי, הגוף שלמדתי לאהוב, הגוף שעכשיו אני גאה להכריז עליו
כשלי.

בכמה דקות האלה הצלחתי להעלות בראשי את כל התהליך המתיש
שהעברתי את עצמי בו בשנה האחרונה, תהליך מפרך שאני עדיין
עוברת.
תהליך שבו אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לקום, להרים ראש וליישר מבט
עם העולם, התהליך שבו הבטחתי לעצמי שלא אחוש עוד את הכאב של
ההשפלה,של השינאה העצמית, תהליך שבו החלטתי שדי נמאס הגיע הזמן
לצאת החוצה, בלי לפחד יותר מידי להיות מי שאני.

לא מפתיע אותי שניזכרתי בתהליך הזה דווקא שם, בסטודיו של
ציפורה
הריי שכל התהליך הזה רקדתי, הריקוד תמיד היה נקודה של מחשבה,
של שיחרור עצום שבמילים מאבד מעוצמתו, הריקוד הזה היה תמיד
הרגע שבו נשבר הדיסנטנס ביני לבין עצמי ובו אני סוגרת חשובונות
שמנים תוך כדי הוצאת מסה עצומה של אנרגיה.

עכשיו, הגוף קצת בוגד בי ולרקוד הרבה כמו פעם אני כבר לא ממש
יכולה.
אבל תמיד ממשיכים לנסות, ועל דברים חשובים כאלה אסור אף פעם
להניח לעצמך לוותר.

לפני שאפילו הספקתי להגיד שאקי במכנסיים כחולים מצאתי את עצמי
רוקדת בפרץ בלתי מוסבר של אנרגיה שהייתי בטוחה שכבר איננה.
קופצת, מתגללגלת, מאיטה תנועות, מתעמקת בכל קימור של הגוף, כאב
מהול בשימחה שהשרירים מגיעים עד לשיא היכולת והעצמות נפגשות
בתנופה עם ריצפה, מאבקים להסדר הנשימה והכל במערבולת שאי אפשר
לתאר..ואז עוצרים ומשתתחים על הריצפה, נשימות מהירות, עוצמים
עיניים ומחייכים.

ריקוד זה כמו סקס ואין משהו שיכול להזכיר סקס יותר מריקוד.

קמתי בשארית כוחות נעלתי נעליים קטנות, לבשתי את גופיה, חייכתי
לשלום לשרת החביב וחזרתי לי אל התחנה.
                 אין כמו הסטודיו לריקוד של ציפורה.