עוד יום אביב.
השמיים כחולים, השמש זורחת, ואין איש בסביבה.
אין קול ציפור, אין נהמות מנוע, אין שריקות עבודה.
אין.
וכל זאת על מנת שהאנשים החביבים לא יפגעו, הם אומרים לי, ומעבר
לזאת, כדי שאני לא אפגע.
אז אני מסכים.
אין לי ברירה, אין מה לעשות.
הרקע, כמו בכל השנה אותו דבר, רק עכשיו אפריל.
יש משהו מיוחד באביב הזה, המתנגן לו לעיתו בכחולות השמיים.
למרות שרק דרך החלון אפשר לדעת שאני באפריל, אם כי גם זה
בספק.
שנתיים אני פה, למרות הכל.
לא משנה כמה התחננתי, כמה ביקשתי, כמה רציתי, הם תמיד אמרו:
"זה לטובתך, אל תדאג, תאמין לנו".
אז אני- כמו פתי- אומרים לי, להאמין, אז אני מאמין.
ואני לא דואג.
למרות ששנתיים אני פה,  אני לא דואג בכלל.
וזה לא שרע לי פה.
להפך, אפילו יותר טוב בחלקו מהשנתיים שקדמו לו.
למרות שמאוד קשה להשוות בין מדינת הודו האגדית לבין חלון קטן
שרק דרכו רואים את אפריל.
אני לא כועס, כי אם אני אכעס, אז יש להם דרכים להרגיע.
אז גם אם אני כועס, אני שומר את זה עמוק בבטן, ובסופו של דבר
מקיא את זה על אותו חלון קטן.
עד שפעם אחת אני הרגשתי שאני לא יכול יותר, ופשוט ניסיתי לצאת
דרך החלון. לא ממש הלך לי, אבל זה היה לטובה, כי מי היה מתייחס
אלי בחוץ?
פה כולם יודעים איך קוראים לי, מה אני אוהב לאכול, מה אני אוהב
לשתות, מתי אני הולך לישון, מתי אני רואה טלוויזיה, מתי אני
קורא ספרים, וכל זה תוך כדי השפעות של חלק מהדברים שהם שמים לי
במיץ.
וכשאני חושב על זה- גם זה גורם לי להרגיש יותר טוב.
בהתחלה, כשרק הגעתי לפה, אז אמרו לי שאני פה לתקופה קצרה, ואין
אם זה שום בעיה, ותוך צ'יק צ'ק אני חוזר החוצה לכל מי שהכרתי.
ואם תפישת הזמן שלי נכונה, כבר שני אפריל אני פה.
ואם תפישת הזמן שלי שגויה, אז אני פה כבר כנראה הרבה יותר.
כי הלכו כבר כמעט כולם- גדי, ואילנה, ורונן, ונשארתי רק עם
אמיר המשוגע, שכל יום שני ב3 בלילה צורח על זה שהולך לדרוס
אותו אוטובוס. משוגע על כל הראש, בטח.
כולם יודעים שאין אוטובוסים בשלוש בלילה.

לפעמים אני מתעורר ועדיין חולם שאני בהודו, מנסה את כל מה שלא
הייתי צריך לנסות, ולמרות שכל מה שעשיתי היה טעות, בחלום שלי
אני עדיין חוזר על אותן טעויות- למה לא? זה כיף, כי זה רק
בחלום.
ובהודו אפריל הוא לגמרי אפריל.
מעורר חושים, מצנן אך עם זאת אתה מרגיש את השמש אצלך ביד, אתה
שומע את כל מה שאתה יודע, ולא רק זה, אתה שומע גם דברים חדשים,
שאי אפשר להסביר אותם במילים, אלא רק בתמונות- סמלים פשוטים-
מרובעים, עיגולים.
אתה פשוט שומע שם עיגולים.
ולמרות זאת אתה יודע בוודאות שזה עיגול, ולא משולש.
אבל פה אתה לא שומע צורות.
רק את הקירות המרופדים.
אתה שומע אותם לוחשים לך, ודבר כזה יכול להוציא אותך מדעתך.
אתה יודע שהם לוחשים לך כל הזמן שעוד מעט אפריל.
ואתה יודע, פה אפריל הוא לא משהו, לא כזה ביג דיל שצריך לשאוף
אליו.
פה אפריל הוא כמעט מאי.