גיאורגי ישב ללא ניע מאחורי הגה  המכונית החונה ומיקד את מבטו
קדימה. זה כבר היה לקראת הסוף והוא ידע שההמתנה לא תהיה ארוכה.
שבועות  של מעקבים ותצפיות מתישות עמדו לקראת סיומן. מפקד
המבצע לקח בסוף השבוע את כל החומר שהצטבר אל הממונה ויצא ממנו
עם ההחלטה שהם המתינו לה כל כך הרבה זמן :
"אתר וחסל",היתה ההוראה.
הוא שמח שנבחר להוציא את ההנחיה לפועל כי הייתה לו גם סיבה
נוספת שהם לא ידעו עליה.  הוא הכיר את  ולדימיר  וזו הייתה
בשבילו סיבה טובה ללחוץ פעמיים על ההדק, כמו שלימדו אותו
בהכשרה.
מנתוני המעקבים  ידע שזה עניין של דקות עד שולדי, כך קראו לו
החברים, ירד מדירתה של נטשה. הם עשו את זה על בסיס קבוע,
פעמיים בשבוע, בימי שלישי וחמישי, אז עבד בעלה במשמרת הערב
במברקה. ולדי היה בצוות שלו כאשר עצרו אותה  לחקירה. הוא היה
זה שבישר לה שהיא חופשייה ללכת, שכל החשדות נגדה נמחקו.  הוא
גם היה זה שהציע לה הסעה ממתקן החקירות של השרות החשאי לביתה
והוא היה זה שסיים את הערב, זה היה ערב של יום חמישי, במיטתה.
היא הייתה הסיבה שנטש את אירנה ועל זה באמת לא יכול היה לסלוח
לו.
גיאורגי שפשף את כפות ידיו ונשף לתוכן בכוונה יתרה. הצינה
הרעידה אותו קלות. המנוע היה כבוי ומערכת החימום לא פעלה. הוא
היה חייב לכבות את המנוע כי ולדי לא היה ילד, הדבר הראשון
שישים אליו לב הוא זרם האדים שיעלו מצינור המפלט שבקור
המוסקבאי יראה לעין מיומנת של סוכן חשאי  כעמוד עשן בולט. והוא
לא רצה לבלוט ,לא לפני שיכוון אליו את האקדח  ויאלץ אותו
להיכנס למכונית. זה יהיה קצר. ולדי ינהג אל היער  ושם הוא יצא
החוצה מהרכב תחת איומי הנשק ושיניו ינקשו מן הקור כי  הוא
ייטול ממנו את מעיל העור היקר שלו  ממנו לא נפרד אף פעם. זה
היה חשוב, עניין המעיל, כי זה, יחד עם הארנק שייקח ממנו ,יסייע
לתת לחיסול מראה של שוד.  המשטרה המקומית תאסוף את החשודים
הרגילים, תגיע למבוי סתום והתיק ייסגר. זו הייתה  הדרך הפשוטה
ביותר לפתור את הבעיה. הראיות נגדו היו מוצקות אבל אי אפשר היה
להציג אותן, אפילו לא בבית הדין לביטחון המדינה  כי משפט היה
חושף שיטות איסוף ומקורות פעילים. בכל מקרה העונש שהיה נגזר
עליו בבית הדין הזה לא היו פחות  ממוות כי הראיות היו מוכיחות
בוודאות שבגד. לכן ראו זאת במחלקה כעשיית צדק, רק בדרך מהירה
יותר ומסורבלת פחות. זה הקל על המצפון כאשר התקבלה ההחלטה.
ולדי  יצא את הבניין  הישן והחל לפסוע לעבר מכוניתו שחנתה
בסמוך. גיאורגי הניע את הרכב והזניק אותו לעברו. כעבור רגע  
חסם את דרכו ובלם בחריקה. הוא זינק החוצה באקדח שלוף וניצב
מולו. ולדי לא הופתע, או לפחות לא הראה זאת. אולי ציפה שזה
יקרה, אולי הרגיש שזה מתקרב, כי היה לו ניסיון, הוא לא היה
ילד. נפנוף קנה האקדח הורה לו את הכיוון ללא אומר והוא התיישב
מאחורי ההגה. גיאורגי התיישב  במושב לצדו.      
"סע ", פקד עליו.
ולדי שיחרר את המצמד והמכונית זינקה ממקומה, מעיפה לאחור נתזי
שלג  עכורים שהתערבבו  בבוץ.
נפלה ביניהם  דממה קצרה.
אז אמר ולדי :" ליער". הוא לא שאל, הוא ידע וגיאורגי אישר
במנוד ראש. ולדי הכיר את השיטה כי  בעצמו עשה זאת מספר פעמים
בעבר, אלא שאז היה זה הוא במושב ליד הנהג והאקדח היה בידו ולא
מכוון אליו.
"התנדבת ?",ביקש ולדי לדעת.
"נבחרתי", השיב גאורגי.
"אבל לא סירבת...",גיחך ולדי.
"לא".
"כי יכולת לסרב".
"אני יודע".
"בגלל אירנה ?",שאל ולדי.
גאורגי לא ענה, גם משום שתשובה לא הייתה נחוצה.
"אף פעם לא סלחת לי, אני יודע", אמר ולדי.
הדממה חזרה למכונית .ולדי שבר אותה לבסוף.
"אתה עוד מבקר אותה ?"
"לא", השיב גאורגי.
"למה ?"
"הפסקתי".
"למה הפסקת ?".
"כי אין טעם, כי היא כבר לא מזהה אותי והרופאים אומרים שזה לא
ישתנה".
"ניסים קורים", אמר ולדי, "לא היית צריך להרים ידיים. היית
צריך להמשיך להגיע. הרופאים לא יודעים הכל. אני במקומך הייתי
ממשיך, לא מוותר. עניין של אופי, כנראה .ולך  מסתבר שאין."
המכונית החלה להיטלטל כאשר התקרבה ליער.

"לא", אמר גיאורגי והניח את האקדח לצידו באנחת רווחה.הוא היה
עייף וחיכה להפסקה. "לא,אין לי אופי",הוא הוסיף," דווקא ביקשתי
ממנו, אבל הוא לא רצה לתת לי."
"למה ?",שאל ולדי,הצית סיגריה,ינק ממנה עמוקות והתרווח
במושבו.
"כי זה ספור קצר",השיב גיאורגי  ברוגזה,"ככה הוא אמר
לי,המחבר,זה ספור קצר והקצב צריך להיות מהיר. לתת לי   אופי,
לבנות את הדמות שלי לעומק, זה גורם מעכב  והוא רוצה שהעלילה
תזרום".
"ולמה הוא הכניס את אירנה לעניין ,מי היא בכלל ?",שאל ולדי .
גיאורגי סובב את ההגה בחדות לחמוק מגזע כרות שהיה מוטל על
השביל.
"לתת לספור רובד נוסף", השיב , "ככה הוא קורא לזה, רובד נוסף".

"אני רואה שהייתה לך שיחה ארוכה  עם המחבר", מילמל  ולדי
וגאורגי אישר בניד ראש. "אנחנו בקשרים טובים".
ולדי הביט בו בהערכה.
"הוא  סיפר לך מה היה לי עם אירנה ?", שאל,"מה היה לך עם אירנה
?".
"כן", השיב גיאורגי  , "אבל אני לא יכול לגלות לך ,כי הוא רוצה
לשמור את זה לסוף הספור. רק אז תוכל לדעת.יחד עם הקוראים.לא
לפני".
אבל ולדי לא ויתר.
 "ובסוף הספור אתה באמת הורג אותי ?",חקר.
"כן".
"זה יכאב ?".
"איך יכאב ?",גיאורגי הביט בו בתמהון," אתה דמות בדיונית,אתה
לא מרגיש כלום, אבל בכל זאת אתה תלפות את החזה בשתי ידיך,
במקום שהכדורים יפגעו בך ,פניך ילבשו ארשת מיוסרת, אתה תתנודד
לרגע, תיפול על ברכיך, ואז תקרוס קדימה ללא אומר, פניך יטמנו
בשלג ומתחתיך יזרום קילוח דק של דם שיצור שלולית אדומה קטנה
שתלך ותגדל".
ולדי כלל לא ניסה להסתיר את אכזבתו.
"קיוויתי שאפשר יהיה לסיים את הספור  אחרת כי אני לא רוצה
למות", הפטיר בצער, "יש סיכוי, שאם אדבר אתו לפני שהוא מסיים
את הכתיבה  הסוף יהיה שונה?".
"לא ! ", השיב גיאורגי בנימה נחרצת של יודע דבר," אין סיכוי.
את המוות הזה הרווחת ביושר. אין סיכוי לסוף שונה , לא אחרי מה
שעשית לאירנה, לא אחרי מה אחרי מה שעשית לי .עוד תראה לבד בסוף
הספור.  וחוץ מזה ,אל תשכח, יש גם את עניין הבגידה".
 "נכון", אמר ולדי, "שכחתי מזה..."
"טוב", קטע אותו גיאורגי בחדות ונטל את האקדח בידו," כבה את
הסיגריה .הוא מבקש שנסיים את ההפסקה  ונחזור לספור ,כי אנחנו
מתקרבים לסוף".

פנסי המכונית חרשו שני תלמים בהירים בלילה האפל, מאירים לרגע
את העצים העבותים שחזרו מיד ונבלעו  בעלטה הכבדה.
"כאן זה בסדר", אמר ולדי, "עצור".
 הם יצאו מהמכונית וניצבו בחזיתה, מבוססים זה מול זה בשלג
העמוק .אלומות האור שהטילו פנסיה  חלפו ביניהם.
גיאורגי החזיק באקדח ביד יציבה.
"תן לי את המעיל" ,הורה לו, "וגם את הארנק".
"כמובן", גיחך ולדי, "הם צריכים לחשוב שזה שוד".
בעודו פושט את המעיל  ומפקיר  את  גופו  לרוח  הקרה,  החודרת,
ביקש  בשיניים נוקשות: "ספר לי על אירנה ".
גיאורגי נשם עמוקות מלוא ריאותיו.
"עשר שנות נישואין מאושרות הרסת" ,התריס לעברו בכאב," ובשביל
מה ? הרפתקת אהבים חולפת, חסרת כל משמעות עבורך".
ולדי סרב להתרשם.
"היא ידעה  מראש שזה עניין זמני, שאין לזה עתיד", הפטיר.
"לא נכון !",קרא גיאורגי בזעם וחטף את המעיל מידיו," זה שקר.
היא אהבה אותך. אהבה אותך כל כך. אתה ידעת את זה, ראיתי את זה
קורה מול העיניים ,נתת לזה לקרות, נתת לה להתאהב בך ולא עצרת
אותה."
ולדי נעץ בו מבט ארוך, יגע, דומם.
"ידעת שהיא פגיעה ! ", גיאורגי  התפרץ שוב, " כל כך שבירה !
ידעת שהיא לא תשרוד נטישה ובכל זאת זרקת אותה כמו סמרטוט  ישן.
ובשביל מה ? בשביל עוד רומן קצר  חסר תכלית עם נטשה".
ולדי העביר את משקל גופו מרגל אחת לשניה.
"לא חשבתי שתרגיש כל כך חזק בעניין", הוא הודה לבסוף, "אחרי
הכל, היא בגדה בך, אז אולי עשר השנים הללו היו מאושרות רק
עבורך ? ואם כל כך אהבת אותה, אתה  צריך להיות מרוצה שעזבתי
אותה".
"לא", השיב גיאורגי בכעס כבוש, "לא ככה. בסוף היא הייתה עוזבת
אותך, זה ברור לי. כי בתוך תוכה היא אהבה אותי.רק אותי. אני
יודע את זה   ,אני מרגיש את זה. הייתי מצליח להחזיר אותה אלי.
אני בטוח בכך. אבל זה היה קורה בהדרגה, בצורה מבוקרת, לא בדרך
שאתה עשית. לא בפתאומיות, לא בצורה משפילה. רק בשביל זה מגיע
לך למות !".
"אם הייתי יודע שהיא אתך  זה לא היה קורה בינינו", אמר ולדי
בקול נמוך.
גיאורגי לא השיב ורק שיפר את יציבתו בשלג הטובעני . שניהם ידעו
כי לא היה שמץ של אמת בדבריו האחרונים של ולדי והוא נזקק
ליציבה טובה שתבלום את רתע האקדח הכבד כאשר יסחט את ההדק.
"ולך עוד יש  את החוצפה  להטיף לי מוסר על כך שהתייאשתי משיפור
במצב הקטטוני שאליו הכנסת אותה...",הפטיר במרירות אין -קץ
ו-ולדי ידע כי אין תכלית ואפסה כל תוחלת.
"עשה את המוטל עליך", אמר בקול שקט והישיר אליו את מבטו.
שתי היריות, כמו שלמד גיאורגי בהכשרה וגם יצא לו לבצע כמה
פעמים, באו במהירות ,זו אחר זו. הן  הדהדו  בעוצמה אבל ביער
הגדול והשומם, בשעת לילה זו, לא היה מי שישמע אותן.
ולדי לא הניח לאכזבתו מהסוף המר שנגזר עליו לקלקל את
הופעתו.הוא לפת את חזהו בשתי ידיו, במקום שבו פגעו הכדורים ,
ופניו לבשו ארשת מיוסרת. הוא התנודד לרגע, נפל על ברכיו ואז
קרס קדימה ללא אומר, פניו נטמנו בשלג ומתחתיו זרם קילוח דק של
דם שיצר שלולית קטנה ואדומה ,שהלכה וגדלה.



מתוך קובץ ספורי- ריגול "איש הניקיון"/אשר קיז'נר הוצ'
,"ניצנים",2002