הוא ישב בכסא. לבוש בטקסידו המגוהץ שלו, אותו הטקסידו משנה
שעברה, מהשנה שלפניה. אותו הטקסידו מלפני 10 שנים.
כל שנה אותו הדבר. כל שנה הוא מוחא כפיים לכל המועמדים
הנהדרים.
הוא זוכר אפילו את הטקס הראשון שהיה בו. זאת הייתה הפעם
הראשונה שהוא לבש את הטקסידו הזה. הטקס באותה שנה היה ארוך אך
לא מייגע. האמת היא שמאז שהיה ילד קטן הוא רצה להיות בטקס
האוסקר, אפילו אם זה אומר שהוא לא יבוא בתור מועמד. אפילו אם
זה אומר שהוא יהיה שם רק כצופה, אפילו, אפילו אם הוא יבוא לשם
בתור התאורן או בתור עובד במה פשוט. העיקר להיות שם.
הוא זוכר את הילד בין ה-5 שהיה מסתגר בחדר, מחזיק בידו בובה של
חייל וממלמל מילות תודה: "אני רוצה להודות לאימי שהביאה אותי
עד הלום, ולסוכן שלי שבלעדיו לא הייתי כאן היום וכמובן לאישתי
ששימשה לי השראה...", מניף את הבובה-פסל גבוהה ככל שיכל, עוצם
עיניו וכל הבובות שמפוזרות בחדר מוחאות לו כפיים סוערות והוא
מנגב דמעה נרגשת ומדומה.
הוא זוכר את הטקס השני שהיה בו... באופן מעורפל.
את הטקס השלישי הוא זוכר בברור כי הוא היה שם בתור שחקן...
אומנם לא בתור מועמד... אבל, כאמור, זה לא שינה לו.
"טקסידו המזל" הוא קרא לו.
כל היום של הטקס, כל שנה מחדש, היו ההכנות בשבילו טקס שלם.
הטקס שלפני הטקס.
העמידה מול המראה, ההתבוננות בדמותו במתבגרת, החיוך שהיה לובש,
פתיחת המגרה של הארון הישן, ההוצאה של הבובה-פסל הישנה והטובה,
הנאום: "תודה לאימי... לסוכן... ולאשתי...", ניגוב הדמעה
המדומה.
את הסוכן שלו הוא פגש במסעדה-פאב שהייתה ממוקמת בברודווי, רחוב
חלומותיו הרטובים, שהיה בה ערב במה פתוחה. הוא הופיע שם באותו
הערב בקטע מתוך "מותו של סוכן". הוא שיחק את ביף. בנו הסורר של
וילי לואמן. הוא גילם אותו בצורה מעולה. הוא שיחק את הסצינה
הספציפית הזאת מאות פעמים בבי"ס למשחק בניו-יורק.
הוא זוכר את ג'פרי השחקן ששיחק את הפי, אחיו של ביף.
"הפ, היו לי כבר איזה עשרים-שלושים ג'ובים מאז שעזבתי את הבית,
לפני המלחמה. ותמיד זה נגמר אותו דבר. פשוט, תפסתי את זה לא
מזמן. בנבראסקה, כשהייתי רועה-בקר, בדאקוטות, באריזונה ועכשיו
בטקסס. בגלל זה חזרתי עכשיו הביתה, אני חושב. כי תפסתי מה קרה
לי. החווה הזאת, שבה אני עובד, עכשיו אביב שם, תופס? ויש להם
אולי חמישה-עשר סייחים חדשים. אין דבר שנותן יותר השראה ממראה
של סוסה ושל סייח חדש. וקריר שם עכשיו, מבין?" טקסס קרירה
עכשיו. ואביב... ובכל פעם שבא האביב למקום שבו אני נמצא, תופסת
אותי פתאום ההרגשה הזאת. אלוהים, אני לא מתקדם לשום מקום! מה,
לעזאזל, אני עושה? משחק עם סוסים. בשביל עשירים ושמונה דולר
בשבוע? אני בן-שלושים וארבע ואני מוכרח לבנות לי עתיד. בגלל זה
חזרתי הביתה בריצה. ועכשיו, אני מגיע הנה, ואני לא יודע מה
לעשות עם עצמי"... הוא שותק... מרתק את הקהל..."תמיד השתדלתי
לא לבזבז את החיים שלי. ובכל פעם שאני חוזר הנה אני יודע, שכל
מה שעשיתי- זה לבזבז את החיים שלי"...
הקהל מקשיב להפי...
הוא זוכר את היום שהוא עזב את הבית בחיפה כדי ללמוד משחק
בניו-יורק. הוא לא הודה אז לאמו שניסתה לשכנע את אביו לתת לו
לטוס. לתקופה בלתי מוגבלת.
הוא זוכר את הטקס החמישי, שם היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב
ביותר. כשהקריאו את שמו הוא מישש את הבובה-פסל המעוכה בכיסו.
"אוסקר המזל" הוא קרא לה. הוא לא זכה. השחקן האהוב עליו זכה...
דסטין הופמן.
הסוכן שלו לא היה בערב הזה. לכן לא היה לו גם למי להודות גם אם
היה זוכה.
הוא לא זוכר את שאר הטקסים... מלבד הטקסידו והבובה הישנה.
את אישתו הוא מעולם לא פגש.
היום השנה העשירי להיותו צופה קבוע בטקסי האוסקר המסורתיים,
הוא לבש את הטקסידו. הוא ויתר על המראה, ויתר על הבובה, ויצא
ללימוזינה שהזמין... ושאפילו לא היה יכול להרשות לעצמו.
הוא ישב בכיסא. מתעכב מפעם לפעם בחלקי מחשבה שתוקפו את מוחו
העייף והלא מרוכז. הוא לא ציפה להיות מועמד. הוא לא ציפה
לכלום. הוא רק היה מוצף זיכרונות. זיכרונות שהפכו אותו להיות
מי שהוא.
הוא לא זכר למה בכלל רצה להיות שחקן. הוא לא זכר מה חשוב כל-כך
בפסלון זהב המטופש הזה.
"אנד דה נומניז אר", אמר בילי קריסטל שהנחה את הערב.
"בלה בלה בלה בלה על תפקידו בסרט בלה בלה בלה בלה", שמע אותו
ממלמל.
"קישקוש פישפוש שמיטפוט על תפקידו בסרט קישקוש קטלני", המשיך
לקשקש.
"אנד דה וונר איז...", הכריז כולו מתח.
הקהל היה מתוח, הוא ישב עמוק בכיסאו, מוכן למחוא כפיים באדישות
לזוכה המאושר.
"אייזק קאופמן על תפקידו בסרט 'אודר לאנדס'", הקריא בילי
מהמעטפה מושיט את הפסלון לעבר השחקן האדיש הקבור בייאוש
בכיסאו.
איציק לא שמע את דבריו וכהרגלו מחה כפיים באדישות שאליה התרגל
בחמש שנים האחרונות.
"אייזק?", שאל בילי מהבמה.
"אני רוצה להודות לאימי שהביאה אותי על הלום...", מילמל לעצמו
איציק בציניות מחרידה.
"אייזק? האוסקר", העיר אותו בילי.
הוא הביט בפניו השואלות של בילי קריסטל האגדי.
שלושים שנה נשכחו מפניו. מוחו התרוקן.
הוא התרומם. הוא היה ילד בן חמש. בטקסידו שהיה גדול עליו ב 80
מידות... הוא קפץ מכיסא לכיסא ועף לבמה.
הוא אחז בפסלון שהיה נראה כבובת חייל יותר מתמיד. הוא ניגש
לסטאנד ונשם נשימה עמוקה מכין את עצמו לנאום.
הקהל שתק. הוא עצם את עיניו. הוא חש בידו את כובד משקלו של
הפסל. לאט לאט הוא הרים אותו גבוה. הוא ראה בעיני רוחו את
הבובות המפוזרות על רצפת חדרו הקטן. המילים לא יצאו לו. יצאה
לו רק דמעה קטנה וחרישית בזוית העין. דמעה אמיתית לחלוטין. היא
נצצה בתאורת האולם. כל הקהל יכול היה להבחין בשחקן שנשפך
מעיניו של האדם העומד על הבמה מולם אוחז בפסל דמוי אדם העשוי
כל כולו מזהב.
לא היה לו אימא להודות לה. הסוכן שלו מזמן התייאש ממנו. ואישתו
מעולם לא פגשה בו.
הדמעה עזבה את לחיו האדומה מהתרגשות והתעופפה לה כשלבסוף נעצרה
ברכות על המיקרופון מולו. משמיעה נקישת בס. אומרת: "תודה!".
הקהל הריע בסערה והוא לא יכול היה להוריד את היד האוחזת
בחלומו. הוא לא יכול היה לפקוח את עיניו.
לפתע הוא נזכר. הוא נזכר שרצה להיות שחקן רק כדי שיום יבוא
והוא יוכל לגרום לדמעות שלו לדבר. ושהמילים שישמיעו יובנו על
ידי כל העולם!