יש אנשים שאומרים עליהם: 'אלה רואי שחורות'.לשון אחר -
פסימיסטים. ואם זו התווית, היחס הוא בהתאם; כאל  נושאי מחלה,
מתרחקים מהם.
אין כמעט אדם שיעיד בפני אחרים על עצמו: "רואה שחורות אנוכי
מטבעי", או "פסימי אני, כי כאלה החיים". ובשיחה בחברה, אם אדם
מתאר משהו בצורה קשה, או קודרת - תמיד יכול מישהו לשאול אותו:
"אז מה אתה בעצם אומר? שאין תקווה?" מה שיוביל  מן הסתם לרתיעת
בהלה של הדובר שמיד יפטיר משהו כמו: "חלילה וחס, תמיד יש
תקווה, אני רק אומר ש..." וכו'.
ואמנם, בני האדם ברובם אנשים עולצים הם. לפחות בכל מה שקשור
למה שהם מציגים כלפי חוץ, מבחינת מה שמקובל בקרב בני אדם
בחברה. משתדלים להתרחק מ'רואי השחורות' למיניהם, הנתפסים
כמשביתי שמחה.
אך האמנם? האם כדאי להתרחק ממבשרי הרעות? האם עלינו לנפץ את
הראי שמראה לנו את הכרס שטיפחנו במשך החודשים האחרונים? האם
אכן עלינו לנהוג לפי המשפט הידוע: "להרוג את השליח"? משפט
שנוצר לאחר ששליט יוון כרת את ראשו של השליח שבישר לו את המפלה
של יוון באיי הפולפונסוס.
אולי דווקא מבשרי הרעות הם שימנעו את הרעות מלהתרחש? אולי
דווקא הם יביאו אותנו סוף סוף לשליפת ראש בת היענה שלנו מחול
הסיפורים שאנו מתעקשים לספר לעצמנו - ואולי אז, נוכל להתמודד,
אם לא למנוע, פורענות עתידה?  מה קרה ליוליוס קיסר שבתחילת
המחזה (של ויליאם שייקספיר: "יוליוס קיסר") ביקש לסלק מעליו את
האנשים הקודרים ולהקיף אותו באנשים שמחים ועליזים, והנה בהמשך
המחזה, אנו מגלים כי מי שרצח אותו היו דווקא ידידיו העולצים.
הפורענות עלולה להגיח דווקא מן האור; מן התקווה הכוזבת
והאשלייתית. הדתות, למשל, מלאות התקווה והאמונה, או
האידאולוגיות הפוליטיות הגדולות והצחות - כמעט כולן הביאו
לעולם הרבה יותר פורענות מאשר רואי שחורות או החתרנים למיניהם.

והיות ואנו משתדלים להביט בעיקר לכיוון האור, אנו תמיד, אבל
תמיד, מופתעים, מופתעים ממה שבא מכיוון החושך; האיש ההוא רצח
את אישתו. הכיצד? אנו שואלים בפליאה, הרי הם חיו כל כך טוב
ביחד. או מישהו התאבד ואנו בשוק; 'הוא היה כה שליו ומאושר בזמן
האחרון' אנו מלמלמלים בפתיעה. ולא רק במישור האישי, גם בקנה
מידה גלובלי אנו אחוזי תדהמה. למשל ההיסטוריה האנושית. שתי
מלחמות העולם למשל; ובמיוחד תופעת הנאצים; אנו מתפלאים מאוד;
דווקא בעידן של נאורות והשכלה, כשסוף סוף גירשנו את אחרוני
הצללים של תקופת ימי הביניים החשוכה, ואנו טובלים באור הבטוח
של המדע, דווקא עכשיו צריכות להתנפל עלינו המפלצות הנאציות
הללו? מהיכן באו, הרי הכל ברור, מדיד וגלוי.
אולי כדאי להקשיב לאבי הפסיכואנליזה, פרויד שמנסה להראות שלא
הכל גלוי וברור ונתון לברור מדעי, שהרי תשע עשיריות של קרחון
חיינו שקועות להן מתחת למים; הן הבלתי מודע וזו המסה הקריטית
של חיינו. משם אנו מתנהגים ופועלים. אך למרות שהיה זה פרויד
עצמו שנתן לצד החשוך של הבלתי מודע, לגיטימציה -  הרי שהיחס של
הפסיכואנליזה ללא מודע הוא יחס של כובש אל טריטוריה זרה
ומאיימת; מכוונים אליה זרקורים חזקים כדי לגרש את החושך ולספח
עוד קטע מואר לשטח של המדע הנאור.  הם מכוונים זרקורים של
מודעות אל היבשת השקועה לא כדי להביא ממנה חושך מפרה ומבורך
למען העמק את שטחיות חיינו. אלא כדי לכבוש בעזרת האור עוד פיסת
חושך, לספח אותו לתחום המודעות, כדי שיגדל השטח המואר והחשוף.
וכל שזה נותן הוא חיים שנעשים עוד יותר דלים ושטוחים, שהרי
עומק ומשמעות באים רק ממה שלא ידוע, רק מן הצד החשוך של
התודעה.
רואי השחורות, או ההוגים האפלים; היוצרים הכבדים, הנביאים
הקשים, אלה המתרים והמתריעים בשער - כולם מייצגים את הצד האפל,
החשוך של התת תודעה והחיים. מראים את האמת שמסתתרת בחושך
ואורבת כדי להחשיך עלינו את עולמנו המואר.
אך אנו מכחישים את החושך, מדליקים נורות, דוחים אותו מכל כל,
מגרשים אותו החוצה. לא רוצים לדעת את שהוא חופן בחובו. עבורנו
החיים הם הצד המואר, הידוע, החוגג והאופטימי. כל שחשוך -מחוץ
לתחום, מוקצה מחמת מיאוס. ואנו משוכנעים כי יום אחד המדענים
שלנו יכוונו גם כלפי מה שנותר מן החלק החשוך של החיים והתודעה
- את  אור הקידמה והנאורות ואז כל העולם יהיה מואר: ידוע ומלא
שמחה.
אך  ביקום אין אור, בעיקר חושך. ומה שאנו מכנים בשם:  'אור',
מופיע רק בצורה של נקודות זעירות המרוחקות מאוד זו מזו,
(כוכבים) המופרדות על ידי חללים עצומים של חושך. וגם האור עצמו
שאנו רואים -הוא בכלל שבירה, או החזרה,  של קרניים קוסמיות
הפוגשות משטח שעוצר את הזרימה שלהם.
מציאות חיינו היא החושך וחוסר הידיעה. אפופים אנו בחוסר ידיעה
וחשכה גם בחוץ וגם בתוכנו; בחוץ מצוי הקוסמוס האפל והחשוך
ובתוכנו תת התודעה שלנו. אנו מכוונים טלסקופים לחלל,
מיקרוסקופים (או C.T., או M.R.I.) חיישנים, וגישות פסיכולוגיות
שונות לתוכנו -  וחושבים שכך נכבוש את החושך. לא מבינים שאל
לנו לעשות זאת, כדאי לנו להתגבר על הפחד שלנו מפניו. להתיידד
איתו, ולראות מה חי בתוכו.
שהרי האור הוא אפיזודה חולפת באוקיינוס החושך. חיינו הם אך
ניצוץ זמני של אור בחלל הענקי והנצחי של החושך.  וטועים אנו
לחשוב שמה שנושם דרכנו הוא האור ולא אפילה גדולה, מתוכה באנו
ולתוכה ניבלע בסוף.
-המביט לתוך החושך רואה את המציאות. המביט אל האור מסתנוור ולא
רואה כלום.
-במבט אל החושך, האישונים מתרחבים ונפתחים, הנפש מתחילה לנשום.

-החושך מלא בשקט, האור במהומה.
-חיינו בורחים מן השקט כמו מפני מגפה. אך האמת תמיד מסתתרת
בחושך!
וכדי להגיע אליה יש צורך בהגות אפילה, הגות פולחת, כזו שחודרת
את החושך ותופסת את האמת (המרה בדרך כלל, יש לציין...) בגרון.

היה הוגה יווני, פרה סוקרטי, בשם הרקליטס, הרקליטס האפל.
'אפל': Hos Koteinos . הנה כמה אימרות שלו המראות את ההתבוננות
האפילה שלו ומביאות מקצת מהגותו האפלה: "אל ליחיד לפעול או
לדבר אם הוא ישן". (פרגמנט מס. 14). "לערים עולם אחד משותף,
לישנים כל אחד עולם פרטי משלו". (פרגמנט מס. 15). "מה שאנו
רואים כשאנו ערים הוא מוות; וכשאנו ישנים - חלומות". (פרגמנט
מס. 16).
אנו מתעוררים למה שנדמה לנו כחיים והולכים לישון למה שנדמה לנו
כהפסקה בחיים. אך החלומות מבשרים בדרך סימבולית דווקא את האני
האמיתי בעוד שיומנו מלא בהדחקות, הכחשות, השלכות,  העמדות
פנים, כניעה ללחץ חברתי ולבישת מסכות, בלי סוף.
וצריך לבוא הוגה כמו הרקליטס, כדי להציג בפנינו גישה אחרת,
אפילה. ואכן הגותו אפילה, פולחת, קשה, מיסתורית ולא מובנת.
משבשת עלינו את הראציונליות הרגילה של הדברים, את מראית העין
הצחה והמלוטשת שלהם, זורקת אותנו לכאוס, בלבול או תהייה.
כך הוא (והוגים ויוצרים אחרים בהם  אגע בהמשך).
אך גם בקירבנו (עם זאת, בודדים, מעטים ומוסתרים המא) מצויים
אנשים הרואים את האפילה שבעולם, את חוסר הביטחון והפחד מפני
נפילה ושיברון לב נוסף - במוחם וליבם של שני צעירים מתנשקים.
את מאבקי הכח שבתוך מערכת יחסים הרמונית; את אלמנט האשליה
והפנטסיה שבתוך ראיית העולם הקיימת. הם מביטים בבני האדם
ובקיום בעין חודרנית ואירונית .  רואים את המסכות והפוזות. את
השכנוע העצמי ומראית העין המוסכמת הקולקטיבית, הממליכה על
הריקנות המפחידה שבפנים - וודאות נוצצת ומלאת חיים. מראית עין
זו מוצאת מימוש גם במישור החיצוני של האדריכלות; לכל אשר נפנה
נפגוש גני משחקים, לונה פארקים, קניונים, מסעדות ובתי חשק.
(בתי המשוגעים,בתי האסורים ומוסדות למפגרים מצויים במקום מרוחק
ושומם, בדרך כלל).
עבורו (עבור המביט במבט אפל) כל אלה לא מצליחים לשטות בו. הוא
מבין. הוא מבין את הטבע האמיתי של האפלה; למשל שהאפילה בחיים
ובחיי בני אדם היא כמו השתיקה בשיחה בין שני משוחחים; החושך
והבעייתיות אינן מצויות בשתיקה אלא במלים הקוברות את הדינמיקה
האמיתית, את האמת האישית של כל אחד מן המשוחחים, שכך לא יכולה
לצאת ולבאו לידי ביטי במישור השיחתי. השתיקה בשיחה, היא מסדרון
הקסם המוליך לחופש הבינאישי, לאיחוד בין שתי נפשות בודדות
ומבולבלות. אך השתיקה בתחום השיחה, כמו האפילה בתחום הויזואלי,
הן שני מצבים מהם בורח המין האנושי, בורח אל המוחשיות והוודאות
החיצונית של המילים והתאורה, אל מה שבדוק וחרוש.
האיש בעל המבט האפל - בא מן השתיקה ומן החושך. והדרך היחידה
שבה ודרכה יוכל להביע את בשורתו האפילה - היא מדיום יצירתי
כלשהו, שמרכך מעט את האפילה הישירה הזורמת ממנו. וגם זו
(יצירתו) בדרך כלל רק מתקבלת לאחר שנים רבות, (לעתים קרובות,
לאחר מותו) כשהאפילה האדירה האופפת אותו, תתרחק ותראה ממרחק
כנקודת חושך קטנה, שמנקדת את שמינו המוארים. אלו שמיים מלאי
אור ואהבה שאלוהים מדבר מתוכם עם כל אחד אישית, ומלאך אישי
שומר על כולנו. וכמובן שסוף האהבה לנצח. וחוץ מזה כולנו כבר
גאולים ומבורכים, כל שאנו צריכים זה קצת אמונה בעצמנו, וכל
החיים יהיו סימפוניה מופלאה ומוארת. ורק ברקע הרחוק כוכבים
קטנטנים ורחוקים של חושך, שמאפילים מרחוק ובקטן ולעיתים רחוקות
- על יומנו המואר והנצחי.
ובתוך כל האופטימיות הקוסמית הזו  - ממאיס האדם האפל עצמו על
כולם, אבל כולם. (וככל שמכירים אותו יותר, כך האפילה שלו הופכת
ליותר דומיננטית) הוא אומנם מנסה לזעוק כי האפילה והלילה שלו
אינם באר בולעת וחלולה עד לאינסוף, אלא פרוזדור אל אור אחר,
אור פנימי. אך זעקתו נבלעת באפילה שמפרידה בינו לבינם.
ואיך הם רואים האחד את השני? ובכן  היחיד האפל המביט באחרים
המסתופפים בצל האור - במבטו האפל, יודע שמה שהוא רואה בהם זה
לא משהו אותנטי, אלא הפוזה שסיגלו לעצמם כשתירגלו אותה מול
הראי.
והם? איך הם רואים אותו? הם רואים אותו, כמובן וכאמור, כאחד
שמשבית את שמחתם, מקלקל להם את יומם וזורע בו מבוכה, פחד
ויאוש. מסלק את ההנאה, הריגוש והשעשוע מתוך החיים. בראותם אותו
הם מתכווצים וננעלים. והוא, לא מבין על שום מה. הוא (במין
נאיביות משונה שכזו) מצפה מהם שימחאו לו כפיים על הגילוי
שבראייתו.  בטוח שבתוך תוכם הם מבינים היטב שהוא מביא להם
שיקוף רנטגן של חייהם, וכי עכשיו משזיהו את הגידולים הפנימיים
והסדקים האורטופדיים, יהיו אסירי תודה על הגילוי, מתפעלים
מעומק החדירה, מן הגילוי הפנימי. אך משהוא פוגש בתגובתם - הוא
ממש, אבל ממש, לא מבין מדוע פניהם נעשות נפולות.
למעשה, כמעט כל יוצר בעל שיעור קומה, שחשף משהו ביצירתו אודות
הטבע האנושי והאמת הקיומית - ניחן בראייה שכזו. הנה מקצת מן
השמות של יוצרים בעלי ראיה אפילה: פרידריך ניצשה, אוגוסט
סטרינבגרג, מישל פוקו, סרן קירקגור, אדוארד אולבי, פיודור
דוסטוייבסקי, פרנץ קפקא, ז'אן ז'אנה, מרטין היידיגר, ארתור
שופנאואר, יוג'ין יונסקו, ט.ס. אליוט ועוד.

המין האנושי שונא את האפילה, מעדיף את נורות החשמל. אנו אוהבים
לחשוב כי השקר אוהב להתחבא בחשכה ואילו האור מגרש את הצללים,
את חוסר הוודאות, את החששות, וחושף את פני האמת: אנו אוהבים
להאמין כי האמת שוכנת באור, וכי השקר חי בחושך.  אך ההלך האפל
טוען כי בחיים האמת מצויה יותר בחושך מאשר באור, יותר במה שלא
נאמר, או במה שלא ידוע, במה שלא נחשף עדיין - מאשר במוכר
ובגלוי.
וזרעי החיים והצמיחה מצויים תמיד באפילה. משם מתחדשים החיים.
הרחם הוא מקום חשוך ביותר, ורק שם מצליח העובר להיקלט לצמוח,
שהרי האור שמחוץ לרחם לא מאפשר אינקובציה.
הגישה האפילה חותרת אל האמת הגבישית הקורנת רק דרך החושך, דרך
מה שמודחק, דרך השקרים דרך מה שמטואטא הצידה ולמטה.

גם חוק מרפי מדבר על הפן האפל של החיים, אמנם הוא עושה זאת דרך
סטטיסטיקות וכו', אך הפשר מובן: לגרוע מכל ישנה דרך סלולה יותר
להגיע אלינו מאשר ליריב ההוליוודי. ועם זאת, (ואולי לכן) בראשי
חוצות חוגגות הפירסומות; הטלויזיה מלאה באנשים החיים חיים שאם
הם לא מאושרים לפחות הם מלאים בעניין ובהתרחשות. זה הצד המואר.
ה'פינק פלויד' כתבו יצירה מופלאה בשם: 'הצד האפל של הירח' שבו
שיר הנושא, נקרא 'ליקוי מאורות' (אקליפס'). והשורה המסיימת שם
היא שאין צד מואר לירח, כולו אפל.
Eclips  

All that you touch
And all that you see
All that you taste
All you feel
And all that you love
And all that you hate
All you distrust
All you save
And all that you give
And all that you deal
And all that you buy
Beg, borrow or steal
And all you create
And all you destroy
And all that you do
And all that you say
And all that you eat
And everyone you meet
And all that you slight
And everyone you fight
And all that is now
And all that is gone
And all that's to come
And everything under the sun is in tune
But the sun is eclipsed by the moon

"There is no dark side of the moon really. Matter of fact
it's all dark."

וישנן יצירות אחרות, השובות אותנו דווקא בשל הקסם האפל הנושב
מהן, כמו סיפרי הבלשים של ריימונד צ'נדלר, או ג'ורג' סימנון.
שם מתוארים בלשים (כסימבול לדיוגנס שחיפש את הצדק, או סורקטס
את האמת) שחוקים המשרכים רגליהם ברחובות שוממים, נכנסים
ויוצאים אל ומתוך ברים מלאי זימה ופוגשים אנשים יצריים זוממי
רע, או כאלה שהרע כבר אונה להם.  או ספרים כמו של ג'וזף קונרד
("לב המאפליה"), ג'ק לונדון ("מרטין עדן", "פנג הלבן"),
ויליאם גולדינג ("בעל זבוב") - בהם מתוארים בני אדם ששקעו
במעין גיהנום ושם טבעם האמיתי, האפל יוצא החוצה.



ולסיכום:
אנו חושבים כי הבדידות והריקנות הם תאונות ומקרים מצערים שניתן
להימנע מהם עם קצת ידע ומודעות וכי כל שאנו צריכים זה עוד קצת
אמונה ותקווה. אך מנקודת מבטו של המתבונן האפל בחיים, הבדידות,
הריקנות, האובדן וחוסר האונים הם תושבי הקבע ומתנחלי התמיד
במחוז הבית של החיים. בעוד שהתקווה והאמונה הם או מבקרים
זמניים או פאטה מורגנה.
והתיידדות עם הבדידות והייאוש מובילים לגילוי האמת הגדולה
אודות העצמי והחיים. אמת שהיא מעבר לטוב ולרע.
ממה אנו פוחדים כל כך? לא כל כך מן הדברים השליליים שמסתתרים
בחושך, כמו מפני הואקום שהוא מייצג, האינות, הריקנות, הכלום.
אנו בורחים כל הזמן אל הנוכחות. נמלטים מן האין, מן הריק.
רוצים אנשים אחרים לידינו ואיתנו שידברו איתנו כדי שלא נחוש
באין, כדי שנחוש שאנו קיימים.
אנו מפחדים מן הריק הזה, מן הכלום. וכשאין ידידים או טלויזיה
פועלת כל הזמן ברקע, אנו משתדלים ליפול למיטה הרוסים מעייפות,
כדי שמפעילות מאומצת אחת נגיע לפעילות מאומצת אחרת, זו של
החלומות. ליפול מיש ליש, העיקר לא לחוש באין שבין שניהם.
אך האין הוא ידיד האמת, וידיד של האמת, בתוכו מסתתר היש
האמיתי.
כולנו מכחישים את האין, ממליכים מעליו וודאות מקרטון, וישנות
של פלסטיק. ובין התפאורות מסתובבים להם אאוטסיידרים בודדים;
נציגי האין; אנשים שנושאים עימם מבט אפל, מבט בו שוכן האין
והריק. הם נראים כמו כולם, אך כשהם מדברים על החיים, המאזין
להם שומע כלום, ורואה ריק ואין. כל המציאות שהכיר עד כה נושרת
מעל פני האין כמו טיח מעל בית לבנים בשעה שנושבת עליו רוח
חזקה.

האין הוא העולם.
החושך הוא שאופף אותו
השתיקה היא שמובילה אליו
וההוגה האפל מייצג אותו.
הוגה אפל שתמיד יזרק לבור הסיד. אלא אם כן יאחז קודם לכן
בקרנות המזבח של היצירה, האמנות, הסיפור או הציור.  

גבריאל רעם. 12.4.2003

סיפרו האחרון של גבריאל רעם: "אמנות השיחה, מפטפוט ולהג, עד
הידברות ודיאלוג", יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, בחודש מרס 2003