קוראים לה אולגה, היא עלתה מרוסייה לפני 12 שנים.
בעלה נפתר לפני 3 שנים בזמן שירותו במילואים.
יש לה בן אחד, אלכסיי, שהוכרז כנעדר לאחר 6 חודשים של חיפושים
באתר ההתפוצצות, בתקרית עם המחבלים, ברמת גן.

היא עובדת בסופרמרקט באיזור מגוריה כבר כמה שנים, מרוויחה
פרוטות ובכסף הזה קונה רק מה שהיא צריכה. הפעם האחרונה בה קנתה
בגד חדש הייתה לפני יותר משנה.

אולגה מגיעה לסופרמרקט בשעה 8:00 בבוקר ומתחילה לעבוד, תמיד
שתי משמרות רצופות.
יושבת ליד דלפק הקופאיות, מחייכת לקונים, מציגה בנימוס את
המבצעים האלה, שאף אחד אף פעם לא מתייחס אליהם ושואלת בקול
חביב אם יש כרטיס מועדון.
ותמיד, אבל תמיד, לא משנה מה השעה, מזג האוויר או מצב הרוח
שלה, תמיד היא עושה את עבודתה בחיוך.

יום אחד נכנס לסופרמרקט קונה, הוא התקרב עם סל המוצרים שלו אל
הקופה, ואולגה בחיוכה המקסים ובחביבות שלה החלה להעביר את
המוצרים ולעשות את החשבון.
אותו קונה כעס מאוד על המחירים, על התור הארוך, שהיה לפני
הקופה, ועל העובדה שאולגה לא ידעה להגיד לו אם הם מקבלים תווי
קנייה כמו שהוא הציג.
אולגה כבר הספיקה להכיר את המנטליות של ישראלים כעוסים, אבל
בדבר כזה היא עוד לא נתקלה, שצף של קללות וצעקות: "זה הכל בגלל
הרוסים האלה, הם הורסים לנו את הארץ, בני זונות".
היא הייתה בהלם, סיננה כמה קללות ברוסית מבעד לשיניה והביטה
אליו, כמובן, עם החיוך שלה וביקשה שירגע, ושיפנה למנהל על כל
בעיה.
הלקוח יצא מן החנות בזעם והותיר את אולגה ההמומה על יד הקופה,
כאשר גם החיוך שעל פניה לא הצליח להסתיר עד כמה שהיא נפגעה
ממנו.

סוף החודש התקרב ואולגה כבר ציפתה לתלוש המשכורת שלה, כדי
שתוכל לצאת, אחרי שנים שלא עשתה זאת, עם חברתה היחידה למסעדה.

בסוף החודש פתחה אולגה את המעטפה, שם היה תלוש המשכורת שלה,
והפעם היה שם גם דבר נוסף.
זה היה מכתב ממנהל הסופרמרקט. ובמכתב נאמר.
"עובד/ת יקר/ה,
לצערנו, עקב קיצוצים ובעיות תקציב אנו נאלצים להספיק את עבודתך
ב"סופרמרקט השלום" לאלתר.
אנו מעריכים את עבודתך, שביצעת בנאמנות ובמסירות אך המצב אינו
מאפשר לנו לנהוג אחרת.
כתודה על ופיצוי קבל/י מענק עס"כ 550 ש"ח.
הנהלת "סופרמרקט השלום".

היא לא האמינה, עיניה החלו לדמוע. היא הייתה רואה את הומבטלים
בטלויזיה, אך תמיד הייתה בטוחה שהיא תישאר בעבודתה לפחות עד
שתצא לפנסיה, ועכשיו גם היא חלק מהם.

עולה חדשה, בעל מת, בן נעדר, חברה יחידה, ועכשיו גם מחוסרת
עבודה.

והחיוך לא שב אל פניה מאז...